עוד במדור קומ.אקטואליה
הצביעו בידיים :

הראשונים ברשימות כנראה כבר בפנים. הפתק שלכם יכניס את האחרונים 

היכן הייתי
twitter-icon

דבר אלי במילים

| תמי סירקיס | 20.03.13 , קומ.אקטואליה
45
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> דבר אלי במילים

אנחנו מביעים רגשות באמצעות אוכל. לפעמים זה יותר קל מאשר לבטא אותם במילים

 

 

עם כל הכבוד לממשלה שהוקמה ולבואו של ברק אובמה, הנושאים האמיתיים שמעסיקים את רובנו בימים הקרובים הם שניים–איפה אנחנו בחג? ומי מבשל מה? את השאלה "איפה את בחג?" מעולם לא הבנתי. מה אכפת לכם בעצם איפה אני בחג? שקלתם להזמין אותי אליכם? ברור שלא. השאלה, איפה את בחג? היא בדרך כלל פתח דבר, שיש לחצות במהירות, כדי להגיע לסיפור המעניין באמת — איפה השואל בחג ועם מי. סביר להניח, שמסתתר פה סיפור מלא אינטריגות והתחשבנויות ארוכות שנים עם אנשים שהתנהגו — או צפויים להתנהג — בצורה שערורייתית עם הדובר.

 

 

השאלה השנייה שמעסיקה אותנו היא "מה וכמה נכין". היציאה מהגטאות הפרטיות של העדות והמשפחות שלנו יצרה את ההבנה ש"אצלנו" ו"אצלם" לא אוכלים אותו דבר. בעצם, ידענו זאת מזמן, אבל כעת הצקצוק המזועזע כלפי האוכל של האחר פינה את מקומו לסקרנות קולינרית שהייתה לטרנד. תוסיפו לזה את השפע האדיר של מתכונים והצעות ההגשה בעיתונות (כי צריך לשים 'משהו' בין המודעות), בטלביזיה (כי צריך לשים 'משהו' בין הפרסומת) וברשת (כי צריך לשים 'משהו' בבלוג) והנה לכם צונאמי מאכלי עדות שמאיים להטביע גם את הגולשים הטובים ביותר שבינינו.

 

 

אני רוצה לומר משהו על אוכל מסורתי. אל תחששו אני לא הולכת להציע לכם מתכון לקניידלך בנוסח עדת יהודי אלבניה התיכונה. אני רוצה להתייחס למשהו אחר. מסתבר שאצל משפחות רבות האוכל המסורתי הוא אמצעי לביטוי אהבה. באהבה לא נוגעים וגם לא באוכל שמבטא אהבה. "מה את בכלל מבינה?!" רשפה עלי אישה עיראקית מבוגרת, בזעם נעלב, כשהצעתי לה פעם להכין פחות אוכל, לא בחג, סתם בשישי. זה היה לפני כעשר שנים, כשעדיין עשיתי חוגי בית של ויצ"ו – בקומה רביעית בלי מעלית בדירות קטנות ברמת גן. שילמו מעט וכיוון שהוצאתי חשבונית – אחרי המע"מ והמיסים – נשאר עוד פחות. היה מי שטרח לעשות לי את החשבון שזה לא מכסה את הדלק ואת הקפה בתחנת הדלק בשעת לילה מאוחרת. ובכל זאת נסעתי. זה היה בית ספר חשוב.

 

 

הגברת העיראקית ההיא הסבירה לי שאני (אשכנזייה צעירה שכמוני) לא מבינה כלום. בביטחון גמור פסקה שאם לא תכין קובות בכל הצבעים (אדום, צהוב, ירוק) עבור בניה ובני משפחתם – הם לא יבואו לבקר בימי שישי. וזאת כדאי לדעת – מלאכת הכנת הקובבות אינה פשוטה. החומרים אינם זולים וגם העלייה לקומה רביעית, בלי מעלית עם הסלים אינה קלה לנשים לא צעירות. אבל הנוזפת הבהירה לי שהיא אינה מעגלת פינות, ומכינה מדי שבוע סירי אוכל בשלל צבעים.

 

 

כל חברות חוג הבית הנהנו בהסכמה. מישהי הוסיפה שלפני חודש – כשהייתה עם גבס על היד – לא יכלה לבשל ולכן לא באו בני משפחתה לבקר. דממה השתררה בחדר. ניכר היה שהעצב והחרדה טיפסו במעלה המדרגות – עד לקומה הרביעית בלי מעלית – כמו עשן אפור – והתפשטו בחדר. ראיתי איך כל אחת מן הנוכחות חושבת על בניה ועל סיריה ותוהה עד מתי תוכל להעמיד את כל הסירים היפים שלה על הגז, ומה יקרה ביום שאחרי.

 

 

שברתי את השקט בשאלת תם: "למה בעצם צריך לעשות קובות בכל הצבעים?" הצחוק המלגלג הגיע מיד: "בדעלק, את לא מבינה? אברם, יעקב ויצחק" – הבנים – "כל אחד אוהב קובה בצבע אחר… חייבים."  "אז בעצם," שאלתי בהיסוס, "אתן מראות לבנים שלכן עם הקובות כמה אתן אוהבות אותם?"… "נכון!" צהל כל החדר לקראתי. "ואיך הבנים מראים לכן אהבה?" שאלתי. "הם אוכלים!!"  התשובה הייתה ברורה וצלולה.

 

 

"ומה יקרה", תהיתי, "אם תגידו להם שאתן אוהבות אותם במילים ולא בקובות? מה אם כל בן, שמגיע בשישי, יקבל חיבוק גדול, כמה נשיקות אימהיות ומילים של אהבה על כמה הוא בן נפלא וגבר לתפארת? ומה אם…" המשכתי לתהות,"הבנים שלכן יחזירו חיבוק ונשיקה, יסתכלו לכן בעיניים ויגידו מילים מתוקות כמו 'אין כמו אימא שלי, את אימא עשר' האם גם אז יהיה צורך בקובות בכל הצבעים?"

 

 

השאלה נותרה תלויה בחלל האוויר. יכולתי להבחין בכמה תנועות לא רצוניות של גבות עיניים ושפתיים. את השקט הפרה אחת הנוכחות, שביקשה בלחש שיעבירו לה שתייה כי הגרעינים הפעם היו מאוד מלוחים. החברות אמרו שהיא צודקת וחקרו את בעלת הבית איפה קנתה, כדי להיזהר.

 


אני לא יודעת אם מישהי מהנשים ההן לקחה את הסיכון וצמצמה במגוון הקובות, אבל זה סיפור טוב שאני מספרת מדי פעם. הוא מאפשר לי להשתמש במהלך המופע במטבע הלשון שהמצאתי "למה לדבר בקובות כשאפשר לדבר במילים?" או אם לתרגם אותו לשפת הפסח – דברו במילים ולא בכופתאות.

חג שמח.

 

תגובות
41
הוסף תגובה
41 תגובות
  • 1 כשמדובר בקובות ממש אין צורך במילים :)
    באשר לשאר מיני מזונות - אני נוטה להסכים איתך
    הגב לתגובה
    לא נריב
    גם אני נוטה להסכים איתך.
    הרי לא נריב על קוצה של קובבה :)
  • 2 לפעמים האוכל הוא רק תירוץ
    לסתום להם את הפה את האוכל.

    לא תמיד משפחות שיש בהן המון אוכל נועד לאוכל.
    לעיתים זה נועד כדי שיהיה מו"מ על מי לוקח מה, למי אפשר לנגן על המצפון "הכנתי במיוחד בשבילך" וכד'.

    אוכל ממלא לא רק את הקיבה, אלא גם את זמן האוויר.

    הגב לתגובה
    נכון = אתה מאוד צודק
    על התפקיד שיש אוכל בדינמיקה המשפחתית יש מקום מעשרות מאמרים. לאט לאט..
  • 3 אותי דווקא מעניין הגיוון של הצבעים
    האם יש הבדל בין קובות בצבעים שונים, או שמדובר בעניין אסתטי הגשתי גרידא?
    הגב לתגובה
    על הגיוון
    דני יקר,
    שאלה יפה. אכן, כל צבע נובע ממרכיבים אחרים שיש במרק / רוטב בהן מבושלות הקובות - סלק נותן צבע אדום / סגול; כורכום ולימון- צבע צהוב ועלים ירוקים את הגוון הירוק. גם הטעמים אחרים בגיוונים שונים של מתיקות וחמיצות.
    יש נשים שנוהגות להכין גם את הקובות בצורות קצת שונות לכל מרק.
    זו בעיקר עבודה קשה יותר - שלושה סירים במקום אחד.
    אבל זה לא נגמר שם - ליד הקובות יש אורז, יש סלטים וכו' וכו'...
  • 4 כן..כן..
    אני באה ממשפחה ייקית, שם אין שום קשר בין אוכל לאהבה (אוכל מכינים כי צריך ואהבה מרגישים אבל לא צריך להראות)
    אבל יש משפחות,עדות ותרבויות שבהן אוכל הוא בהחלט האישיו והוא אמצעי להראות ש:
    1.ההשקעה בהכנתו= כמה סבלתי 2.הגוון בתוצרת= כמה אני יצירתית ומקורית 3.שפע וכמות= כמה אני לארג'ית/בעלת אמצעים.
    וזה מייד מוביל אותי למחשבה, שרוב הדברים שאנחנו עושים, כביכול בשביל אחרים, בעצם נועדו להוכיח משהו גם לעצמינו...
    הגב לתגובה
    גלית - נכון
    תודה על התגובה - סליחה על העיכוב בתשובה ובהתייחסות. אני לא מכירה מספיק את "שפת האהבה" של ייקים אבל אני רוצה להאמין שיש גם במטבח הזה "מטבעות" שהן ביטוי לאהבה.

    אוכל הוא צורך כל כך בסיסי ויום-יומי של כולנו ולכן הוא משמש אותנו לתקשורת גדולה ומגוונת. נכון, לא רק של אהבה.

    ההערה האחרונה - נכונה גם מחוץ למטבח - נכון.

    חג שמח
    • 4.1 אכן, הכנת כמות אוכל גדולה אצלנו מעידה כפי שאת אומרת שסבלנו (לא השקענו, סבלנו)
      ושאנחנו מקוריים ויצירתיים (לא שהקדשנו מחשבה בזה שיהיה לכם טעים, אלא כדי להוכיח לעצמנו ולכם שאנחנו מקוריים.)
      כל הכבוד על הניתוח.
      הגב לתגובה
  • 6 דווקא מתוך כל הכבוד לאובמה
    ירדתי ממש עכשיו על שישיית קרמבו, כמחווה לשם העתיק של המותג
    הגב לתגובה
    • 6.1 קרמבו
      החטיף הנכון פוליטית הוא או במבה או כלום.
      הגב לתגובה
      מעניין שנזכרתם בקרמבו בהקשר של הנשיא אובמה
      אולי נסביר את האסוציאציה גם לצעירים:
      הקרמבו - בהיותו תלולית של קצף לבן ודביק עטוף בציפוי שוקולד דקיק עורר אצל האירופאים זיכרונות מאפריקה:
      שם המעדן בדנמרק (היצרנית והצרכנית הגדולה בעולם של יצירת המופת הקולינרית הזאת) היה במשך שנים: (negerkys" (negro kiss" במקומות נוספים בעולם השמות היו - negerbolle או Negerinnentetten .
      הסקרנים שבינינו מוזמנים להכניס את המילים לעיל לתוכנת תרגום ולהתמוגג מהתוצאות....
      עם זאת, בכל העולם שמות המוצר משתנים וה"נגרו" הפוגעני מוחלף.

      בארץ - בשנות הארבעים הממתק/קינוח נקרא "כושי" או "ראש כושי"; חברת ויטמן החלה לשווק תחת השם "קרמבו" בשנות השישים. כיוון שהם נקנו על ידי שטראוס היא ממשיכה לייצר את המוצר תחת שם זה, אשר הפך כבר מזמן לשם המותג החזק ביותר.

      מעניין לציין שחברת הגלידות "פלדמן" חיפשה שם דומה ובחרה ב- "מנבו", אשר משמש אותה עד היום. אתם מוזמנים להביט בלוגו הראשון הרשום של מנבו (ראו לינק מצ"ב) - ולראות מה הדמות המצוירת במרכזה עיגול.

      http://www.trademarks.org.il/8bb0d79b-ec88-4ccd-8e71-7d19f269912b.jpg





      • 6.1.1 אוי. פרצתי בצחוק
        הבחירות נגמרו ואני עדיין מתלבטת בין ביבי, טיבי, ברק או במה.
        הגב לתגובה
    • 6.2 צמא
      קרמבו?
      אני רצה לשתות מים...רק מהמחשבה!
      הגב לתגובה
  • 7 אהבה התלויה בדבר
    זוהי בדיוק אהבה מהסוג הגרוע ביותר. דהיינו-אהבה התלויה בדבר
    (הפעם קובות).
    את הקובות הכרתי בשלב די מאוחר בחיי ואני לא מבינה למה הן נחשבות לפאר הקולינריה בחוגים רבים מה גם שאם לומדים את המיומנות כל אשכנזי סיני או יפני יכולים להכין זאת.
    התאור שלך על המפגש עם הנשים שהשתתפו בו ממש מעורר חמלה על היום שאחרי החגיגות והצית בי סוג מסוים של אי צדק. אבל נשאלת השאלה האם אותן נשים ידעו להעביר אהבה שלא רק באמצעות הבישולים המפוארים והמושקעים??? אולי לא? בניגוד להרבה שפות שפת האהבה הרבה יותר מורכבת. ולא כל מי שמבשל אהוב ולא כל מי שלא מבשל
    אינו אהוב...
    ולך,תמי!
    חג שמח וטעים!
    הגב לתגובה
    ראי תגובה 9 להלן
    אביבה, אני ממליצה לך לקרוא את הסיפורים של תמיר להב-רדלמסר בתגובה מס. 9. להלן.
    אולי זה ישנה את דעתך.

    • 7.1 "אהבה מהסוג הגרוע ביותר"?
      אללי!
      טוב היה אם לא היית מגיבה.
      הגב לתגובה
  • 1 צמאון
    את מרגישה טוב???
    אף פעם לא הבנתי מה מוצאים בקרמבו המצמיא הזה..אבל זה ענין שלטעם..
    אני רצה לשתות!
    חג שמח!
    הגב לתגובה
  • 8 תמי'לה
    אני אוהב אותך במילים, במעשים, בקובות ובבצלצלי פנינה.
    הגב לתגובה
    פנינים :)
    הקובות משביעות-מנחמות ובצלצלי הפנינה הם תירוץ נהדר לדמעות של אושר.
    תודה אורן.
  • 9 שיחות עם תמי על אהבה, קובה ומילים:
    סיפורון: כשלחמתי במלחמת יום הכיפורים, דודתי מרגלית, שהייתה אשה פשוטה (במובן הטוב של המילה), לא ידעה את נפשה מרוב דאגה לי. מכיוון שלא היה לה איך להביע את דאגתה, היא נדרה נדר (כך למדתי לאחר מעשה), שאם אחזור מהמלחמה בשלום היא תעשה לי מאה קובות. ואכן כך היה. מעולם לא חשתי אהבה גדולה יותר גם אם היא נאמרה ללא מילים.

    והנה עוד סיפורון: יש לי שכנה בבניין שאנחנו מיודדים כבר כמעט 30 שנה עוד מהימים שעבדנו באותו משרד פרסום. היא ממוצא כורדי. בכל פעם שהיא נוסעת לירושלים היא חוזרת עם שקיות של קובות קפואות מעשה ידי אימה שאותה מעולם לא פגשתי. פעם היא סיפר לאמא שלה שטעמתי מהקובה ואהבתי אותו מאוד. מאז, בכל פעם היא שולחת גם לי שקית של קובות. מהר מאוד למדתי לעשות את המרק.

    והנה עוד סיפורון על אהבה ללא מילים אבל עם קובה: חנה, סבתי הירושלמית והמנוחה הצטיינה בהכנת קובה נבלוסייה. כשהייתי ילד נהגו לשלוח אותי לסבתא כשבוע לפני הפסח, אמא שלי ואחיותיה היו באות כיומיים־שלושה לפני החג כדי לעזור בהכנות. מכיוון שסבא וסבתא שלי היו דתיים, הבית היה כשר לפסח שבועות לפני המועד. באחת הפעמים, יומיים לפני ליל הסדר התחשק לי קובה. הייתי קטן ולא הייתי ער לחוקים ולמצוות ועל כן ביקשתי מסבתא. אני לא יודע מהיכן היא שלפה בורגול אבל כעבור זמן זכיתי בערמה חמה של קובה (אצלנו אוכלים את הקובה נבלוסיה רק עם טיפטופי לימון טרי ובלי טחינה) והיא פנתה להכשיר מחדש את הבית.

    סיפור בשני פרקים:
    1976-1980: אני סטודנט בבצלאל. כמו חברַי אני דלפון מבחירה. את מזונותנו הכנו בבית. לעיתים "רשמנו" סנדוויץ' בקפיטריה הקטנה של בצלאל, כשהיה ממש קר רשמנו מרק פסולייה. לא יותר מפעם בחודש, כשמישהו מאיתנו הרגיש חגיגי, הלכנו לאכול במסעדה קטנה בנחלאות: "אצל מֶנָגֶן" (מנגן - במלרע). התפריט היה קבוע: מנת חומוס, פיתות וחמוצים, כרוב ממולא ואורנג'דה. בסוף הארוחה מנגן היה שולף את העפרון מעל לאוזנו, עושה חשבון על לוח השיש של השולחן ומיד מוחק עם כף ידו הלחה. תמיד, אבל תמיד יצא לכל אחד מאיתנו לשלם בדיוק עשר לירות. כל שנותי בירושלים הסתכלתי בערגה על מסעדת 'מכ"מ' שבמעלה רח' אגריפס פינת רח' כי"ח. על גג המסעדה התנוסס פסל של צנחן שחופתו הלבנה פתוחה מעליו. רק אחת לשנה חציתי את המפתן וישבתי ואכלתי לאט ובריכוז.
    אני בטוח שיש מקום נסתר בבטן שלי ששומר פיסה מהקובה חמוסטה - כשאני מתגעגע בטני משחררת מעט טעם ומעט ריח כדי שאתענג עליהם.

    2012: שמונה גברים, פסיכולוגית ועובד סוציאלי יושבים במעגל. זהו המפגש הראשון של הקבוצה לטיפול בהלומי קרב (תל השומר, מפקדת קצין רפואה ראשי). מבוכה גדולה ופחד. שתיקה. ראשון מתנער גבר שחרחר ונמוך שמתחיל לספר את קורותיו בקרב בחווה הסינית. בכל פעם שהסיפור מאיים לחנוק את גרונו הוא גולש ומספר על בית הוריו. אט אט שני הסיפורים מתעבים ומתערבבים ומקדירים את חלל החדר. והנה, פתאום, הוא קופץ ליום השחרור מהצבא ועל התייצבותו כבר למחרת היום לעבודה במסעדה של הוריו בירושלים, ועל המזור שהאכלת אנשים הביאה לנפשו המעונה. "מכ"מ?" אני שואל. הוא נסער - הוא דורש לדעת הכיצד אני יודע. "כי החמוסטה שלך הביאה מזור לנפשי המעונה."

    אולי סיפורון אחרון: שנים רבות איציק ואני חיינו ביחד. איציק גדל בפתח תקווה. אמא שלו נולדה בטבריה והייתה גננת. איציק אמר שהיא מעולם לא אהבה אותו כאת ילדי הגן. אמא של איציק אהבה אותי. היא אפילו סרגה לי סוודר. לי ולא לו. כשאיציק רצה קובה נבלוסיה הוא היה מטלפן לאמא שלו ואומר: "אנחנו באים ביום שישי אחר הצהריים. תמיר רוצה קובה". כשהגענו, הקובות היו ארוזות עבורי. משם נסענו לארוחת ליל השבת אצל הורי. אמא שלי סירבה בתקיפות ללמוד לעשות קובה כמו אימה וכמו אחיותיה לפניה.
    הגב לתגובה
    תמיר יקירי
    אני מודה לך ששיתפת גם את הקוראים פה בקומפרס בסיפורים שסיפרת לי בימים ובלילות האחרונים באופן פרטי.
    ה
    לא ידעתי שהמאמר האחד הזה יפתח אצלך סֶכֶר שִׁכְחָה ויציף בכל כך הרבה זכרונות, שכולם קשורים לאהבה ואוכל.
    הגדרת זאת יפה תמיר: "אצלנו הפרענקים הקובה הוא עוגיית המדלין".

    חג שמח
    ושוב תודה על השיתוף.
    נשיקות!
    • 9.1 שניצל
      תמיר,
      זה לא משנה אם זו קובה,שניצל או קניידעלאך המסר הוא : אל תשליכני
      לעת בו לא תהא היכולת או הרצון להכין את כל אלה. האם גם אז יבואו? יש כאלה שכן ויש כאלה שלא.
      אני מאוד מבינה את היחס המיוחד שלך דוקא לקובה כי היא באמת מעוררת בך מסרים של אהבה וחום.
      אני מקווה שהבהרתי את עצמי.
      הגב לתגובה
      • 9.1.1 על שניצל ושאר מיני מזונות
        אני מתקומם כנגד העיקשות שלך לחשוב שאוכל (כל אוכל) הוא סוג של שוחד. מנסיוני - זה סוג של מתת אהבה. צר לי שנסיון החיים שלך הוא אחר.
        הגב לתגובה
        • 9.1.1.1 מיץ תפוזים
          ממש לא עקשות וממש לא שוחד. גם לי כמו לך יש זכרונות חמים הקשורים באוכל.
          לפני שנים הייתי חולה מאוד ונשארתי בבית לבד קודחת מחום ופתאום נכנסה שכנה ובידיה כוס מיץ תפוזים שקופה ויפהפיה שנסחטה באהבה רבה. שתיתי,והטעם עדיין בפי. מאז שתיתי הרבה כוסות מיץ אבל זו המיוחדת במצב הספציפי שבו הייתי נתונה. הינה בלתי נשכחת. וזוהי עוגית המדלן שלי כמו שאמרה תמי בלשונה הציורית.
          חג שמח וטעים !
          הגב לתגובה
          של מי המדלין?
          אביבה יקרה,
          ראי איך הזיכרון של אותה כוס מיץ הציף בך רגשות. לא רק בך: אף אני חשתי בטעם והבנתי את עוצמת החוויה. סיפור קטן - עולם ומלואו.

          תודה. חידדת לנו את מורכבות הנושא: מצד אחד עוצמת הרגש של הצד שמקבל את "מתת האהבה" כפי שהגדיר אותה תמיר וממול המאמץ (לפעמים הגדול) של מי שמכין ועושה. אם זה לא היה מסובך זה לא היה מרגש או מעניין.

          בתגובות הראשונות - זיהית נכון את החרדה של הנשים היקרות ההן - בקומה הרביעית בלי מעלית - חשתי בה ולכן כתבתי אותה. אני שאלתי אותן שאלת תם - בוודאי לא באתי ממקום שיפוטי או מתנשא.

          ולשאלתך - אני בטוחה לחלוטין שהנשים ההן ידעו להביע ואכן הביעו אהבה גדולה לילדים שלהן שלא רק באמצעות הסירים. השאלה היא מציאת נקודות האיזון והגבול. רציתי לתת מוצא מברירות המחדל של "הכל או לא כלום". ועם זאת - חשוב לי להגיד שאני מאמינה שרבים מאיתנו מגזימים. בכל העדות. בכל הקומות.

          חג שמח לך גם ממני.

          נ.ב.
          תמיר צודק - את דימוי הציורי על עוגיית המדלין הוא הביא (ולא אני) באחת משיחותינו הלילות על אהבה וקובות, זיכרון ושכחה.
          • 9.1.1.1.1 אני שמח לשמוע
            או בעצם לקרוא את הסיפור הזה.
            ואגב - תמי כתבה כך:
            "הגדרת זאת יפה תמיר: "אצלנו הפרענקים הקובה הוא עוגיית המדלין"."

            חג שמח!
            הגב לתגובה
            :)
            תודה
    • 9.2 מקסים!
      תמיר, סיפוריך מקסימים ונוגעים ללב (בעצם לבטן..)
      ועל רקע מרק העוף לסדר המתבשל אצלי על הכיריים ואם לזנוח לרגע את הציניות שאני לוקה בה בדרך כלל אוכל לומר כי,
      באוכל, עוד לפני הטעם, בא הריח: להיכנס לבית (של עצמך,של קרוביך או של חבריך) וריח מעורר תיאבון הוא ברכת ה"ברוך הבא"- זה אושר שקשה להסביר אפילו...
      הגב לתגובה
      גלית
      נכון!
      • 9.2.1 על טעם ועל ריח
        תודה גלית.
        אחד התענוגות שחדשים לי יחסית היא הריחות שאני מריח מאז שהפסקתי לעשן לפני שנתיים וחצי.
        הגב לתגובה
  • 10 קובות להיות או לא להיות? kubot doing or doing?
    תמי יקרה, קראתי את דבריך וברצוני לומר לך את עמדתי...
    אני מאמינה בחיים כי תפיסת עולם של מציאות אינה "או או" אלא מציאות מאפשרת של "גם וגם", המזון מזין את הנפש ולכן בעברית שלנו יש מטבעות לשון כמו: "שביעות רצון" לאכול ולהיות שבע רצון. לא סתם ריב הבכורה שבין יעקב לעשיו נסב סביב נזיד עדשים צמחוני לעומת הציד בשר ... ממה מורכב ריח של בית?אוכל של אמא, אוכל של שישי וחג, ריח של כביסה של בית (לעומת מכבסה קיבוצית), כל אלא מעוררי חוש ריח געגוע למשהו המכיל ומקבל ללא תנאי "מערכת או או"..גם המילה וגם האוכל שניהם מזינים את הנפש. יש את המזון ברמה הגשמית המשפיע גם רוחנית. מזון הממלא את הנשימה לנשמה. ושיהיה לנו חג שמח
    הגב לתגובה
    אפרת - תודה
    עמדתך מקובלת עלי מאוד.
    אני מאמינה גדולה ב-"גם וגם". השאלה היא רק שאלה של המינון והגבולות.
    אין לנו מחלוקת, אני מתחברת לתוכן ולרגש של דבריך ברמות האישיות ביותר. בהיותי בת בבית שבו לאוכל היה מקום חשוב ובהיותי אימא מבשלת מאוד.
  • 11 לדבר בקובות
    אחרי הקובות של אמא שלי, אני נותרת ללא מילים:)
    הגב לתגובה
    לדבר בנשיקות
    מירי אני מבינה שהקובות של אמא שלך מופלאות. אני בטוחה שהיא מכינה לך אותן באהבה. אז אחרי האוכל - ללא מילים - תני לה חיבוק ונשיקה. היא כבר תבין לבד.
    :)
  • 12 אהבה ואוכל
    מילים לא אומרות מאום... (: כן. לפעמים אותו מתכון (אין לי מושג, מבשלת באהבה מתוך הרגש) ממש ממש יוצא אחרת....
    אוכל, סקס, ריקוד, נשיקה, חיבוק.... חושניות מופלאה בכל אחד מאלו. ודרך נהדרת להביע אהבה. כשנתקע בי החץ של האהבה, זה היה לפי תנועת הבוהן והאצבע, ברגע שלקח את הקרפצ'יו הנע מהצלחת והביא אל פי (:
    אפשר גם וגם?
    (וחג שמח)
    הגב לתגובה
    קובה ניה?
    אוווףףףףף..... טלי. מה זה? באמצע הלילה ככה להדליק עם
    חמישים גוונים של קרפצ'יו?
  • 13 לייק
    דוקא מוצא חן בעיני הקונספט שאהבה מובעת במעשים. "מותרנו מהבהמות" הוא בכך שמתקיימות אצלנו לפחות שתי שפות. שפת המילים ושפת הגוף, שפעמים רבות הן לא מסונכרנות. או במילים פשוטות, אנשים יכולים לשקר במילים. אהבה במעשים מוצאת חן בעיני. אשה זקנה שאומרת לילדים שלה* לא לבוא, כי היד שלה שבורה ולא היה לה כח לבשל קובה, פחות מוצא חן בעיני.

    *מאחר שאני מכירה גם את שפת "פולנית עתיקה", אני מהמרת שאם היית חופרת עוד קצת היית מגלה שהילדים לא באו כי אמא אמרה להם שלא יבואו בלית קובה.
    הגב לתגובה
    הפוך אורנה הפוך
    אורנה יקרה,
    אין לנו מחלוקת שיש לבני אדם הרבה יותר משפה אחת כדי לתקשר רגשות. שפת הגוף, שפת המעשים ושפת הדיבור - הן חלק מספקטרום שלם של ערוצי תקשורת. אני מקווה שברור, שאני דוגלת בתקשורת אהבה רב-ערוצית, עד כמה שאפשר. אני מפצירה בקוראים שלי לתקשר אהבה כמה שיותר חזק וצלול, תחת כל עץ רענן בחגים, שבתות ובימי חול.

    (ואגב אם לדייק - הרי שדווקא לבמהות יש עלינו יתרון בתקשורת גופנית ואחרת - שאינה מילולית - פשוט, כי אין להם תקשורת מילולית. לא כן?)
    ...

    לצערי את פירשת את הסיפור של השבר ביד הפוך. 180 מעלות הפוך. (אולי זה בגלל שנתת לסיפור תרגום לשפת ה"פולנית העתיקה" והרי עסקינן בעיראקיות.).
    אסביר שוב: הדוברת לא יכלה לבשל, בגלל ששברה את היד; וכיוון שלא היה לה להציע אוכל בשישי - בני המשפחה לא באו לבקר אותה.
    אורנה - היא ננטשה בשעת חולשתה, זה העציב אותה מאוד שלא באו ולכן הסיפור זרע בהלה בלבבות חברותיה.

    הרעיון שהיא אמרה לבני משפחה שלא יבוא בלית קובה - בכלל לא חלף במוחה ו/או במוחם של ילדיה. "שפת האהבה" הטבעית, במקרה הזה, היא שהורים מכינים אוכל לילדים ולא הפוך.

    שבת שלום וחג שמח

  • 14 מזל גדול
    שהיית שם כדי להסביר לעיראקיות הלא מתמצאות ברגשות ילדיהם איך לתקשר ולאהוב את משפחתן. אבל ככה זה נשים מזרחיות - טובות במטבח ובמיטה, לא מבינות תפקודים קוגנטיביים מורכבים כמו "שפה" ולכן מביעות אהבה דרך אוכל.

    הגב לתגובה
  • 16 ככה זה, אצלנו בעדות לא מכירים דרכים מתוחכמות לתקשורת
    עלית עלינו.
    הגב לתגובה
הוסף תגובה