עוד במדור קומ.אקטואליה
יופי יופי :

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הניתוח של אנג'לינה ג'ולי

היכן הייתי
twitter-icon

על השגרון

| תמר גלבץ | 9.10.12 , קומ.אקטואליה
7
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> על השגרון


יותר מהחגים, אני שונאת את אחרי החגים. לשנוא את החגים זה לא בע​יה. גם כן חוכמה גדולה לשנוא את החגים. כולם שונאים את החגים. לפחות בסביבה שלי. ממש שונאים את החגים. מה הבעיה לשנוא את החגים. חוץ מבתכניות הבוקר, בהן מדגימים לנו באמצעות יועצת לענייני עיצוב אווירה ובתיווכה היעיל של אורנה דץ, איך לצייר רימון קטן בצורת קערת מרק ואיך לצייר קערת מרק קטנה בצורת רימון ואיך לקפל מפית דקורטיבית בצורת שופר ולהפך, כולם שונאים את החגים. אבל ממש. אוףףף החגים האלה נמאס כבר. א-הה. ברור שנמאס. אלא שאחרי החגים מגיע האחרי החגים. והאחרי החגים הזה זה כבר ממש חת'כת סיפור. שלא כתוב בתורה אגב. האחרי החגים זה כבר ממש איום ונורא. כי עם האחרי החגים מגיע יד ביד, נשרך אחריו, גם אחיו המשועמם והמייאש החוזרים לשגרה.

 

 

ועם החוזרים לשיגרה יש לי בכלל חשבון ארוך ומורכב. כי איכשהו, במהלך השנים, התכבס החוזרים לשגרה והפך לביטוי חיובי. אופטימי. עליז ומלא תקווה. פעם החוזרים לשגרה היה מדכדך, היה טעון משמעות, היה הגיוני. החוזרים לשגרה היה מין דרופ הורמונלי קיבוצי כזה. היה אליו רספקט. עצום. עכשיו אנחנו חוזרים לשגרה בצ'יק וצ'ק. אנחנו חוזרים לשגרה אחרי מתקפת גראדים (בית ספר נהרס, לא נגרם שום נזק), אנחנו חוזרים לשגרה אחרי ששלושה נערים פלסטינים (בני תשע אבל מי סופר) מצאו את מותם (בשוגג כמובן) בתקרית יידוי אבנים, אנחנו חוזרים לשיגרה אחרי שבוע שלם, שלא לומר שבועיים תמימים, בלי "חמש עם רפי רשף" ו"לילה כלכלי" עם שרון גל, אנחנו חוזרים לשגרה תיק תק. חסר לנו שלא.

 

 

ואם לא היינו סגורים על זה שאנחנו באחרי החגים ובחוזרים לשגרה, אם לרגע היינו שבעים מדי, חלשים מדי, מגהקים מדי ותשושי נפש מדי, יבואו רפי רשף ושרון גל ויאמרו לנו בטון חגיגי (למה שוב חגיגי, לא אמרנו שאנחנו כבר אחרי?) שהנה חזרנו לשגרה, מיד אחרינו מהדורת הלילה של "ערב טוב עם גיא פינס" (ולא בשידור חוזר), "פגוש את העיתונות" עם דנה וייס (היום בניגוד לפעם הקודמת שלא כמו לפני שבוע נמצאת עמנו שלי יחימוביץ'), "צינור לילה" עם צינור לילה על באמת (ובלי בר רפאלי במהדורה חגיגית במיוחד), וככה אנחנו יודעים שאנחנו ממש ממש עמוק עמוק בתוך השיט של אחרי החגים והחוזרים לשגרה.

 

 

מה זה אומר שחוזרים לשגרה? זה טוב? זה רע? זה כיף? זה לא כיף? עם החוזרים לשגרה יש לי פחות בעיה, הבעיה היא בשגרה עצמה. כי אני יש לי עניינים שלמים עם השגרה. זו חזית לא פתורה אצלי. קחו למשל את העניין הזה הכי שגרתי בעולם, הכי חוזר על עצמו, הכי מתיש, הכי שאי אפשר בלעדיו, הריטואל האולטימטיבי. קחו, למשל, צחצוח שיניים. הרי אין דבר מבאס ומשעמם מצחצוח שיניים. אין פעולה מתישה מזו. אני לוחצת בקווץ' עדין עדין על השפופרת, מציירת בלאות על המברשת את הזחל הקטן והשמנמן הזה שמתפתל החוצה ומקרבת לפה. אני מותחת את השפתיים לצדדים. השיניים פוגשות בקרם הדוחה. אני מניעה ימינה ושמאלה את מנוף המברשת. שוב ושוב. ימינה ושמאלה, מעלה מטה, פנים וחוץ. אני מקציפה. טוב טוב. שוב ושוב. ואז טפו ועוד טפו. וגם טפו ססססאממממק. אני בת 55 וטרם מצאתי משחה שנעימה לחכי, לא סובלת את הטעם הסו­­­-קולד מרענן הזה. עד מתי? זה מה שאני שואלת את עצמי כשהפרצוף שלי, אותו פרצוף דיי אין דיי אאוט, תקוע במראה, הקרובה מדי הגדולה מדי (מי האידיוט שהחליט שמראה מעל לכיור זה רעיון מוצלח?), כשאור הבוקר מצליף בי, לבן ואכזר, מבעד לחלונות הזכוכית חלב של האמבטיה (גם כן רעיון, חלונות זכוכית חלב באמבטיה). הנה אני רושמת לעצמי בפתק צהוב קטן: שיפוץ מסיבי באמבטיה. דחוף, שלושה סימני קריאה. מיד אחרי החגים.

 

 

ככה שבכל פעם שאני מצחצחת שיניים, וזה קורה מיינד יו פעמיים ביום (אם לא סופרים את הפעמים שאני מבריזה את הנגלה של הלילה והולכת לישון עם חתיכות שוקולד בפה), מול המראה הגדולה מדי הקרובה מדי, אני חושבת על העוד פעם ועוד פעם. על העד מתי. וכמה נמאס. כמה נמאס לצחצח, כמה נמאס הפרצוף תחת הזה במראה הגדולה מדי הקרובה מדי, כמה נמאס מהעוד פעם ועוד פעם ימינה ושמאלה למעלה למטה, בדיוק אותו הדבר,  אבל בול, בול, אותו הדבר, שוב ושוב, און אנד און. נמאס. נמאס.

 

 

אבל אני מצחצחת. זה לא נתון לדיון. זה חלק מהשגרה. הריטואל האולטימטיבי. ככה אני גם מכבסת את עצמי שלוש פעמים ביום, תחת זרם המים החלש מדי תחת אותו מפל אור נורא מבעד לחלון זכוכית החלב (פתק צהוב, שלושה סימני קריאה: אינסטלטור, זרם, סתימה במקלחון), ככה גם את השיער. שמפו, הקצפה, שטיפה. אותו הפרצוף במראה הגדולה מדי הקרובה מדי, ואחרי החגים, שיפוץ דחוף.

 

 

כי בעצם הטריק הערמומי הוא שגם השגרה היא רצף של טקסים. שוב ושוב. אותו הדבר. אותו משעמם, אותו נדנוד, אותו שוב ושוב. מקלחת, חפיפה, צחצוח. ועוד צחצוח, ועוד מקלחת פלאס חפיפה. טוב טוב. יום יום. לא סתם יום יום, לפחות פעמיים ביום, כפול חמישים וחמש שנים, מינוס ההברזות.

 

 

כולם שונאים חגים. ברור. מה הבעיה לשנוא את החגים לשנוא את החגים זה קול. זו מסורת. כולם שונאים את החגים. לפחות בסביבה שלי. החגים הם רכבת אווירית של טקסים. איום ונורא. אבל האחרי החגים, החוזרים לשגרה, והטקסים של החוזרים לשגרה, הרבה יותר איום ונורא. כי אחרי החגים, אלוהים והפתק הקטן הצהוב עדיי, אקרא לאינסטלטור שיטפל בזרם הדפוק של הטוש (יש לי חברה שטוענת ששלה ממש לא גנב ואפילו לא נודניק), ואשכור לעצמי סוף סוף רואה חשבון (עד איזה גיל אשרך רגליים לפקיד שומה 5 תל אביב אלוהים אדירים), ואבטל את חבילת הסרטים האחת יותר מדי ב"הוט" (כמה פעמים עוד אראה את "אל תתעסקו עם הזוהן"), ואעלה את המהירות של האינטרנט (רק שיחה אחת לבזק ועוד אחת לנטוויז'ן, ואז בצעד קל לבזקסטור להחליף את הקופסה הזאת עם האבק והשלוש נורות ירוקות שמתחת לשולחן העבודה, מה הבעיה פתוח שם עד שש בערב), ואבטל שני דוחות של מתחת לבית במחלקת אכיפה וחנייה בעירייה (לעיקולים הקש שש, ברור), ואתאם שליח של התמי ארבע לקבלת פילטר ונורה (דואר שליחים, כוכבית משהו ועוד משהו, הם היו פה כבר שלוש פעמים אבל אני נוטה להתעלם מזמזום האינטרקום), ואכנס טוב טוב בביטוח הלאומי (סתם, כי מגיע להם) ואנקה, גם כן טוב טוב, את השערות מהמסננת של הכיור (כמה שערות מייצרות, לעזאזל, אמא אחת ובת אחת). ואצחצח. פעמיים ביום. בי נשבעתי. בלי להבריז את הנגלה של הלילה ובלי ללכת לישון עם פירורי שוקולד בשיניים. כי אחרי החגים. חוזרים לשגרה.

 

תגובות
0
הוסף תגובה
הוסף תגובה