עוד במדור מבחוץ
אל תקראו לו סיסי :

ההנחה הרווחת היא ששר ההגנה המצרי החדש, אל-סיסי, הוא בובה של האחים המוסלמים. האמריקאים דווקא מרוצים

היכן הייתי
twitter-icon

הכיבוש הלך, החופש לא בא

| גיל מיכאלי - פריז | 8.07.12 , מבחוץ
7
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> מבחוץ >> הכיבוש הלך, החופש לא בא

​​ב- 5 ביולי מלאו חמישים לעצמאות אלג'יריה. בצרפת התמקדה תשומת הלב במתנחלים האירופיים (ה"פייה נואר") שבנו בצפון אפריקה חברה ותרבות ששגשגה במשך שלושה או ארבעה דורות עד שחרבה בתוך חודשים ספורים בשנים 1962 – 1963 (עם מלחמת העצמאות).

בצרפת זיכרון המלחמות הקולוניאליות הולך ומתרחק מן הלב. מה שהיה "שם" נותר שם. עכשיו עברה תשומת הלב לאלג'יראים, מוסלמים ולא-מוסלמים שהגיעו ל"כאן". שונים הדברים באלג'יריה. ניתן לטעון שבאלג'יריה מלחמת העצמאות לא הסתיימה, משום שהארגונים המחתרתיים שנאבקו בצרפת עדיין לא העבירו את השלטון למוסדות האזרחיים של מדינת חוק מתוקנת. חמישים שנה לאחר שזכו בעצמאות פורמלית, האלג'יראים עדיין ממתינים.

עד מלחמת העצמאות הגיעה הסמכות בחברה האלג'יראית משני מקורות עיקריים: המעצמה הקולוניאלית, צרפת, ומסורת הבראכה שהעניקה את הלגיטימיות להנהיג לצאצאי הנביא (שורפה) או לאנשי דת כריזמטיים. במרוקו הלגיטימיות של המשטר ומוסדות המדינה נשענת עד היום על סוג מסורתי זה של סמכות אך באלג'יריה המאבק בקולוניאליזם סילק את השלטון הצרפתי, אך במהלך המאבק נפגעו קשה גם מקורות הלגיטימיות המסורתיים. במחתרת, היעילות והכישורים קדמו לייחוס ולשייכות השבטית. במקומן התגבשה בתוך הגופים שניהלו את המאבק, החזית לשיחרור לאומי (FLN) וצבא השיחרור הלאומי (ALN), מערכת בעלת תפיסה חדשה ומודרנית של סמכות, היררכיה ושילטון.

ההנהגה המהפכנית של אלג'יריה אימצה אפוא בזמן המאבק תפיסה מערבית וחילונית. אבל הסמכות הזאת נותרה חשודה במערביות יתר. מקור הלגיטימיות באלג'יריה העצמאית שנוסדה ביולי 1962 הייתה השאהידים, מאות אלפי הרוגי המלחמה נגד הזרים שבשמם ומכוחם פעל השלטון. מי שייצג אותם באלג'יריה היה צבא השחרור הלאומי. מזה יובל שנים מנהיגי ה ALN ממשיכים להיות הריבון האמיתי, תוך השענות על יוקרתם של "קדושי המאבק לעצמאות". הקדושה הזאת מתירה להם להימנע מלחלוק את כוחם עם אלמנטים אחרים שאינם יכולים לנכס לעצמם את דם הקדושים. באלג'יריה, בדומה למצב במצרים, בתורכיה ובתוניסיה עד לשנים האחרונות, הצבא האלג'יראי מאציל לאזרחים את הסמכות לנהל תחומים מוגדרים במינהל הציבורי. לאורך השנים הקיפו עצמם ראשי הצבא – שעד לאחרונה רבים מהם היו ותיקי מלחמת העצמאות והמשיכו לשרת עד לעשור השמיני ולעיתים התשיעי לחייהם – באנשי מנהל ומשרתי ציבור בכירים שנהנו מפריבילגיות מפליגות שהבטיחו את נאמנותם ללובשי המדים ומנעו התפתחותם של מוסדות מדינתיים אוטונומיים. שחיתות ממוסדת ומערכת מורכבת של איזונים בין קבוצות ורשתות איפיינה את יחסי הכוחות באלג'יריה.
המערכת הפוליטית הפכה לחזית המסתירה את מוקדי הכוח האמיתיים. מי שנטל לידיו הלכה למעשה את הניהול הכפול (של המדינה ושל הצגת התיאטרון של המדינה שהוצגה בפני העולם החיצוני) הוא אגף המודיעין של צבא השיחרור הלאומי, ה- DRS.

הארגון ממנו התפתח ה- DRS הוקם במהלך מלחמת העצמאות במסגרת ה- FLN והופקד על ניהול הרשתות השונות של החזית בתוך ומחוץ לאלג'יריה. בתוך זמן קצר הפכו אנשי הארגון לבעלי הבית והם שהכתיבו את אסטרטגיית המאבק למנהיגים הפוליטיים המוכרים, שנהנו ממוניטין בין לאומי אך למעשה היו לא יותר ממריונטות. לאחר העצמאות שמר ה- DRS על דרך פעולה זו והצליח לשמור באמצעות מאבקים מרים (שבהם נעשה לא אחת שימוש בחיסולים) הן על תפקיד מרכזי במדינה האלז'יראית והן על אוטונומיה יוצאת דופן אפילו ביחס למטה הכללי של צבא אלג'יריה שלו הוא כפוף לכאורה.

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת הצליחו ראשי ה- DRS להשתלט על כל ארגוני המודיעין האלזי'ראים – ריגול, ריגול נגדי, משטרה פוליטית – ובאמצעות מערכת המורכבת משליטה אדמיניסטרטיבית (רישיונות), שחיתות ובמקרה הצורך אלימות במסגרת החוק (מעצרים והטרדות) או מחוץ למסגרתו (משבירת עצמות ועד רצח) הם שולטים על המינהל הציבורי, על המערכת הפוליטית (מפלגות ועמותות), על האיגודים המקצועיים ועל אירגוני העיתונאים. בראש הארגון עומד מזה כרבע מאה הגנרל מדיין (MEDIENE) המכונה תופיק, יליד 1939 שהוכשר בתחילת שנות הששים על ידי הק.ג.ב.

הצבא בכלל וה- DRS בפרט אינם, כמובן, מונוליטיים. מאבקי כוח על רקע אידאולוגי, אישי וכלכלי – בדרך כלל שילוב של השלושה – מטלטלים ואף משתקים את פעולתם מפעם לפעם. בשלהי שנות השמונים עמדה מדינת הצללים האלז'יראית על סף קריסה. באוקטובר 1988, החל רצף של אירועים המזכיר במידה רבה את הימים הראשונים של האביב הערבי ואשר לא היה רחוק מלחולל את תגובת השרשרת, שהובילה למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר לשינויים פוליטיים מפליגים במצרים ותוניסיה. אבל באלג'יריה הצליחו השלטונות לדכא את המתקוממים. לאחר דיכויין האלים של ההפגנות שהתפשטו בכל הערים העיקריות במדינה הצליחה מדינת הצללים להיחלץ בעור שיניה בזכות רפורמות פוליטיות (קץ הבלעדיות של ה- FLN ואישור הקמת מפלגות פוליטיות) וחופש רב יותר לעיתונות. אולם זמן לא רב מאוחר יותר, ב- 1991, פרץ משבר חריף הרבה יותר שאפשר באופן פרדוקסלי למדינת הצללים לייצב מחדש את השיטה בהנהגתה.

אחת התוצאות של התרת ריבוי המפלגות הייתה הקמת ה- FIS, חזית הישועה האיסלמית, שהפכה בהדרגה לכוח הפוליטי החזק במדינה. למרות המניפולציות המינהליות (כמו שרטוט מחדש של מחוזות הבחירה) ושאר אמצעי לחץ והפחדה, זכתה ה- FIS בדצמבר 1991 בכמעט מחצית הקולות בסיבוב בבחירות הראשון לפרלמנט. הצבא לא המתין לסיבוב השני. בינואר 1992 הוצאה ה- FIS אל מחוץ לחוק ותוצאות הבחירות בוטלו. בתוך חודשים ספורים התדרדרה המדינה למלחמת אזרחים המזכירה במידה מסויימת את המצב בסוריה כיום. גורמים אסלאמיים רבים שנטו ב- 1991 לנסות את הדרך הדמוקרטית נטשו את המאבק הפוליטי החוקי לטובת המאבק האלים. עבור ה- DRS וצבא השיחרור זו הייתה הזדמנות מצויינת. במערב החשש מן האסלאם הפוליטי העניק לגנרלים האלג'יראים יד חופשית. במשך כעשר שנים ניהלה מדינת הצללים מאבק אלים ומלוכלך שמטרתו העיקרית הייתה "צריבת התודעה" של אזרחי המדינה: אלג'יריה לא תדע שקט כל עוד מדינת הצללים תחוש מאויימת. כאשר אלימות הגרילה האסלאמית לא הספיקה כדי להצדיק משטר חירום, התחזו סוכני ממשלה לטרוריסטים אסלאמיים וביצעו חטיפות ופיגועים על מנת לשמר את אווירת הטרור. באחד המקרים הידועים ביותר ארגנו אנשי מודיעין את חטיפתם ורציחתם של נזירים צרפתים ממנזר טיברטין על מנת להבאיש את ריח יריביהם בעיני דעת הקהל המקומית והעולמית.

העובדה שאלג'יריה לא הצטרפה לגל האביב הערבי מעידה על כך שמדינת הצללים הצליחה במשימתה. אלג'יראים רבים מעדיפים את היציבות הנוכחית על פני ניסויים פוליטיים משום שטעמה המר של מלחמת האזרחים אשר עלתה בחייהם של עשרות אלפי בני אדם (60.000 הוא האומדן המינימלי) עדיין טרי. יש לומר שהכנסות הנפט והגז של המדינה, למרות השחיתות והחלוקה הבלתי צודקת, מאפשרות להפוך את הייאוש למעט יותר נוח.

חמישים שנה לאחר שזכתה בעצמאות בסיומו של מאבק הירואי, אלג'יריה היא אכזבה גדולה עבור חלק גדול מאזרחיה הממתינים עדיין לפירות הניצחון: חלוקה צודקת של משאביה של המדינה העשירה באוצרות טבע, דמוקרטיה המתנהלת בשקיפות ומינהל ציבורי הפועל למען טובת הכלל.

תגובות
1
הוסף תגובה
1 תגובות
  • 1 מעניין מאוד
    מאמר מעניין מאוד. אמנם גל המהפכות של מדינות ערב (ברשותך אני אתעלם מהמונח "אביב ערבי") דילג בינתיים על אלג'יריה אבל הנהגה מזדקנת שלא מצליחה להתחדש היא סימן לקראת חידוש בשילטון.
    הגב לתגובה
הוסף תגובה