עוד במדור מבחוץ
יחסיהם לאן? :

הברית בין ארצות הברית ופקיסטן מבוססת על אי הבנה הדדית. לתשומת ליבן של בעלות ברית אחרות

היכן הייתי
twitter-icon

לתשומת לבך, אדוני הנשיא

| גיל מיכאלי - פריז | 15.05.12 , מבחוץ
19
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> מבחוץ >> לתשומת לבך, אדוני הנשיא

פרנסואה הולנד נכנס היום לתפקידו כנשיא צרפת. בעוד כחודש צפוי המחנה שבראשו עמד עד לאחרונה – ראש המדינה בצרפת חייב להתנתק מכל פעילות או שייכות מפלגתית – לזכות ברוב בבחירות לפרלמנט.

 

ההישג המרשים של הולנד והשמאל מסתיר דילמה מורכבת שבפניה ניצבת המפלגה הסוציאליסטית: היכן נמצא, מבחינה סוציולוגית, עתידה של המפלגה הסוציאליסטית בפרט והשמאל בכלל.

 

"טרה נובה", אחד ממכוני המחקר המזינים את המפלגה הסוציאליסטית, טען לפני שנים אחדות שהמהגרים מאפריקה וארצות האיסלם הם העתיד האלקטורלי של המפלגה. מעמד הפועלים לשעבר – הילידים העניים – טענו אנשי "טרה נובה", נפל לידי הימין הפופוליסטי ואין טעם במאבק על כיבושו מחדש. העתיד נמצא בפרברי המהגרים. על המפלגה להיערך לכך ולהתאים את האסטרטגיה שלה: שילוב בני מהגרים במפלגה ובארגונים השונים שבשליטתה, הענקת בולטות למאבק באפליה, הורדת פרופיל בנושא ההגירה והאיסלם ושילוב ביקורת חריפה על ישראל והזדהות עם הפלסטינים.

 

 

פרסומו של נייר העמדה של "טרה נובה" עורר סערה, ובכירי המפלגה מיהרו להצהיר שעבור השמאל המאבק על קולם של הפועלים הוא עניין של עיקרון ולא של חישובים פוליטיים. מעבר לרטוריקה הצפויה, אין ספק שעבור חלק מפעילי המפלגה, ובעבור חלק מקהל היעד החדש, הסוגיות הפוסט-קולוניאליות ובראשן הפיכת צרפת למדינה רב תרבותית והמאבק בישראל מעוררות את ההזדהות הגבוהה ביותר.

 

 

נקודת החולשה של העיקרית של גישה זו היא החיכוך שהיא יוצרת עם השמאל המסורתי המחויב לערכים כמו הפרדת הדת מן המדינה ומן המרחב הציבורי. המסורת היעקובינית חושדת בכל הסתגרות קהילתית והסוציאליזם חושד במי שמתייחס לקבוצות ובודדים באמצעות קטגוריות תרבותיות-זהותיות במקום כלכליות-חברתיות. הטרוצקיסטים מן המפלגה האנטי-קפיטליסטית גילו זאת בדרך הקשה: תמיכתם בנבחרת ציבור מוסלמית חברת תנועתם שסירבה להסיר את כיסוי הראש שלה מילאה תפקיד חשוב בשחיקת התמיכה שממנה נהנתה התנועה עם היווסדה לפני שנים אחדות.

 

 

הדיון הציבורי שעוררה "טרה נובה" הביא אינטלקטואלים שזכו לכינוי הקיבוצי "שמאל פופולרי" לגבש עמדה הפוכה. לטענתם מורשת זכויות האדם היא אמנם חלק מן המטען הגנטי של השמאל הצרפתי מאז פרשת דרייפוס והמאבק במלחמה באלז'יריה, אך הפיכת המפלגה הסוציאליסטית למפלגת המיעוטים המדוכאים היא בחזקת התאבדות; לא רק משום שמדובר בחישוב דמוגרפי שגוי, אלא גם משום שקולותיהם של "העניים הילידים" רחוקים מלהיות אבודים. הראשון שהיטה אוזן – או לפחות שמע – את הקולות החדשים בקרב השמאל הצרפתי היה דווקא ניקולא סרקוזי. הגיאוגרף כריסטוף גילואי (Christophe Guilluy) שפרסם ב 2010 ספר העוסק בנתק בין המרכזים האורבניים המקושרים לכלכלה העולמית לבין החבלים הכפריים בהם מתרכזים קורבנות הגלובליזציה הוזמן לאליזה ואבחנותיו שימשו בסיס לאסטרטגיית הבחירות של הנשיא היוצא.

 

 

אישיות פוליטית נוספת שהקשיבה למוזיקה החדשה היה מנהיג חזית השמאל, ז'ן-לוק מלנשון. התעסוקה, מדינת הרווחה והמלחמה בבנקים הם נושאים המתאימים ככפפה לידו של מי שהקים חזית משותפת עם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ומעדיף להתייחס לבוחרים על פי מיקומם במערך הייצור. הרטוריקה של מלנשון במערכת הבחירות ציירה את מלנשון כמנהל מאבק איתנים למען הפרולטרים הצרפתיים כנגד ה"ימין הקיצוני הקסנופובי" של מארין לה פן. הצלחתה של אסטרטגיה זו הייתה מוגבלת. בצד הזכות יש לציין את הצלחתו מלנשון לשלש את כוחה של המפלגה הקומוניסטית. בצד החובה נמצאת האכזבה העצומה שהיוותה עבור חזית השמאל ההצלחה של מארין לה פן, האוייבת הגדולה שאת המאבק בה הגדיר מלנשון עצמו כיעד המרכזי.

 

 

 

למרות, ואולי בגלל, כשלון זה החליט מלנשון להפוך גם את מערכת הבחירות לפרלמנט לעימות חזיתי ואישי עם לה פן ותנועתה. לשם כך הוא נרשם כמועמד לפרלנט במחוז הבחירה של מארין לה פן בהנן-בומון, (Hénin-Beaumont) עיירה בצפון צרפת סמוך לגבול הבלגי בליבה של מה שהייתה עד לפני כעשרים שנה ארץ מכרות פחם ומפעלי הפלדה והפכה לאזור של אבטלה כרונית. המועמדים הקומוניסטים והסוציאליסטים ממשיכים אמנם ליהנות באזור מתמיכה מסורתית רחבה, אך ההצבעה המסיבית עבור החזית הלאומית – יותר מאשר הממוצע הלאומי – מלמדת שסבלנותם של הכורים לשעבר הולכת ופוקעת.

 

 

 

הדו קרב בהנן-בומון מסמן תשומת לב חדשה לציבור, שהוזנח מאז שנות השמונים לטובת המהגרים וצאצאיהם. החל משלהי שנות השבעים כפו בני המהגרים את עצמם על סדר היום הצרפתי בעיקר באמצעות מהומות עירוניות בפרברי המרכזים האורבניים. הפריפריה הגיבה שני עשורים מאוחר יתר בהצבעה עבור לה פן. בשלב זה נראה שאסטרטגיה זו מוצלחת לא פחות מזו של המהגרים: המחאה נשמעת עכשיו גם בפריז הרחוקה. ההצבעה ללה פן שוב אינה מוגדרת כעווית פשיסטית הראוי רק לבוז, אלא כביטוי למצוקה אמתית. בשמאל ובימין יש קשב חדש ומתפתח שיח פוליטי חדש. לאן יוביל השיח הזה? ימים יגידו.

​​

תגובות
0
הוסף תגובה
הוסף תגובה