עוד במדור מבחוץ
אימפריה בהכחשה :

למה סין לא מוכנה להודות שהיא מעצמה עולמית?

היכן הייתי
twitter-icon

מכתב מניו-יורק

| נסים קלדרון | 4.07.13 , מבחוץ
8
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> מבחוץ >> מכתב מניו-יורק

עיר מלאת תשוקות, רעיונות, תקוות ואכזבות. ניו-יורק, חתיכת חיים

 

ביוניון סקויר רוקדים באחת בלילה. בצהריים היו בכיכר גם שוק איכרים, גם מוסיקת קייץ שמארגנת העיריה, גם שחקני השח-בחמישה-דולר שיושבים כאן כל יום. כשנכנסים לדירה שליד הכיכר, ניו יורק נוהמת בחוץ כמו דוב רעב. ואולי פשוט כמו הרבה מאוד אנשים עסוקים. ג'ויס קרול אוטס מפרסמת ב"ניו יורקר" סיפור על כלב אימתני שמתקיף אשה. הגבר שאיתה יוצא איתה רק שבועיים. הוא מסוגר ומעצבן אותה. אבל כשהכלב תוקף אותה הוא נכנס בינה לבינו. הכלב קורע לו את הפנים והוא בסכנת חיים. גייל קולינס, ב"ניו יורק טיימס", יוצאת מגידרה מהתפעלות פמיניסטית בגלל וונדי דייויס, סנטורית דמוקרטית בבית הנבחרים של טכסס, החשוכה שבמדינות הדרום, שקיימה פיליבסטר של 11 שעות והצליחה לחסום חוק שיקשה על הפלות. בדרך לסרט בווילג'– מצעד הגאווה השנתי. כשהמצעד מגיע לוושינגטון סקוויר נשים פושטות חזיות ורוקדות, רטובות, בתוך המזרקה.

 

 

בכניסה לקולנוע אנג'ליקה, צילום מוגדל של ביקורת על הסרט הדוקומנטרי של שרה פולי "סיפורים שאנחנו מספרים": היא מגלה שהאיש שגידל אותה לא היה אביה, אבל היא שוברת את רצף העדויות של בני משפחתה ושל אביה הביולוגי, כשהיא מצלמת שחקנית שמגלמת את אימה בסרטי-בית מבויימים. המבקר אומר שזה הסרט הטוב ביותר שהוא ראה בששת החודשים האחרונים. הוא בודאי ראה עשרים סרטים על כל אחד שראיתי, אבל גם אני לא ראיתי סרט טוב יותר בששת החודשים האחרונים. חם, חם מאוד. השמיים אפורים ופתאום יורד קייץ גשם אדיר, גשם מהאוקיינוס, גשם לא ים-תיכוני. במנהרות הרכבת התחתית הרבה פחות שוטרים משהיו בשנה שעברה. פול קרוגמן, בטור הכלכלי הליברלי שלו ב"ניו יורק טיימס", מגנה התבטאויות מעורפלות שעומדת להיפסק ההתערבות הממשלתית בכלכלה שעליה החליט המימשל אחרי המשבר הגדול של 2008. למחרת מתפרסמת הכחשה רשמית. אובמה משתדל להיות אובמה. עכשיו, במסע לאפריקה, הוא גם מהלך על בהונות כדי שלא להאפיל על מנדלה הגוסס. מה עושה קרי בשמו במזרח התיכון? מדבר. מדבר פחות טוב מן הנשיא שלו. הדיבורים על ועידה בינלאומית בנושא סוריה  התאדו. התחילו לתקן בתקשורת את מספר ההרוגים בסוריה עד כה–לא תשעים אלף, אלא מאה אלף. ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" מאמר מנומק וחזק של דייויד ברומביץ', פרופסור לספרות אנגלית בייל, נגד התערבות בסוריה: "מה צריכה ארצות הברית לעשות? שום דבר, עד שלא נוכל לעשות משהו טוב". ב"ניו ריפבליק" ליאון ויזלטיר תוקף את ברומביץ' בחמת זעם. הוא לא כותב מהו "המשהו הטוב" שיכולה ארצות הברית לעשות בסוריה; הוא רק כותב שנורא שם, שנהרגים ילדים ואזרחים, שאוכלים לבבות של גופות. לכן, הוא אומר, המאמר של ברומביץ' הוא  . analytically speaking, junk בן אדם שחושב שאתה אידיוט יגיד שהמאמר שלך הוא  junk; סנוב שחושב שאתה אידיוט יגיד שהמאמר שלך הוא junk "מבחינה אנאליטית". אני תוהה למה החליטו לתת את פרס דן דוד לויזלטיר, יהודי אמריקאי חכם, שמבין ישראלים והוא צדקן מקצועי? לא קשה היה למצוא יהודי אמריקאי אחר, חכם יותר, מבין ישראלים לא פחות, ושונא צדקנות. למשל מייקל וולצר.

 

 

מן התנועה Occupy Wall Street לא נשאר שום דבר. המפגינים הקימו אוהלים בככר זאקוטי בשמם של תשעים ותשעה אחוז מן האמריקאים, אבל תשעים ותשעה אחוז מן האמריקאים עברו לסדר היום כשבלומברג גירש אותם בסילוני מיים מן הפארק שליד וול סטריט. עכשיו כמה מהם עוזרים לנפגעי הסופה "סנדי", שעדיין נשארו חסרי בית בברונקס. בקולנוע "לינקולן פלאזה" מציגים עותק מחודש של "לפני המהפכה" של ברטלוצ'י הצעיר מאוד, שהיה פעם מוכשר כמו שד. " מי שלא חי לפני המהפכה", אומר שם הגיבור "לא טעם את המתיקות  שיכולים החיים להציע". ביום שבו החליט בית המשפט העליון להקל על נישואיי גייז סגרו את רחוב מקדוגל, רחוב הדגל של הגייז בניו יורק, והייתה שם חגיגה אמתית. השמאל תמיד טוב יותר בפוסטרים יצירתיים מאשר בבנית מיפלגות. שני צעירים כתבו על קרטון והחזיקו אותו גבוה:" MAZEL TOV TO EVERYBODY". שתי צעירות ניגשו אל שני שוטרים רכובים על שני סוסים גדולים וליטפו את הסוסים. חבר מציע לי לקרוא את "המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות'. "רות' יגרום לך לחשוב", הוא אומר, "שהוא כתב רומאן על אמריקה של  שנות ה-40' אילו היתה נעשית בת ברית של הנאצים, אבל לאט לאט אתה מבין שהוא כתב על קץ החלום האמריקאי בימים האלה". אני קונה את הספר וקורא, קורא ומשתעמם. למה עושים האמריקאים עניין גדול מפיליפ רות'? הוא צפוי; הוא סטריאוטיפי; הוא סטריאוטיפי-יהודי-אמריקאי, כמו וודי אלן בסרטים המנדנדים שלו. הרבה יותר חשוב, הרבה יותר כואב, שאליס מונרו – הקנדית, כמו שרה פולי- הודיעה שהיא מפסיקה לכתוב. למה? לא בגלל מחלה, לא בגלל זיקנה. סתם, מספיק לה. מי שאוהב את הסיפורים שלה מכיר ומכבד אנשים שפתאום מספיק להם.

 

 

עיתונאים נזכרו בג'וליאן אסאנג', שכבר שלוש שנים לא יוצא מן השגרירות של אקוודור בלונדון, כששלח את שרה הריסון להונג קונג לעזור לאדוארד סנודן לברוח (לא צריך היה לעזור. הסינים סידרו את זה). אחד מהעיתונאים שאל אותו: "שלוש שנים עברו מאז שפירסמת את מסמכי ויקיליקס – איך זה שמאז לא פירסמת שום דבר בעל ערך". הוא ענה: "כמו שאמר ג'וזף הלר כשאמרו לו שהוא לא פירסם שום דבר טוב אחרי 'קאטש 22': 'נכון, אבל גם אף אחד אחר לא' ". מפת הבריחה של סנודן היתה מדליקה את החלומות מ"לפני המהפכה": הוואי, הונג קונג, מוסקבה, אולי מחר קרקאס. איש אחד, שהשבוע חגגו את יום הולדתו ה-30, מחליט שהעולם הוא מקום רע, ושאמריקה היא אימפריה מרושעת, ועם מחשב ביד- כנראה ארבעה מחשבים ניידים- הוא יוצא לבדו לקרב. דון קישוט ילד על ידו. הוא לא טיפש. הוא אומר שהוא יודע שבמוקדם או במאוחר האף.בי.אי. ישים עליו יד או יתקע לו כדור. הוא אומר שזה שווה את הסיכון. הוא אומר שהעולם יהיה מקום טוב יותר אחרי ההדלפה שלו. הוא לבד. אין לו הפגנה. אין לו אירגון. הוא לא רץ לבחירות. הוא וארבעת המחשבים שלו. אבל אסאנג' אופטימי. הוא אמר לעיתונאים שסנודן לא לבד, שיש כבר שבעה כמוהו – שבעה מדליפים אמריקאים שעשו לאחרונה מה שעשו שניהם. טוראי מאנינג נעצר, והודה באשמה בגאווה, וצפוי לשבת בכלא עשרים שנה. אסאנג' פירסם באתר האינטרנט שלו פוסט על אותם שבעה אידיאליסטים (אני לא שם מרכאות כפולות סביב המילה שבה השתמש אסאנג'). "הם צעירים", הוא כתב, "הם יודעים איך טכנולגיות עובדות, הם בני הדור שברק אובמה בגד בו. הם הדור שגדל על האינטרנט והם עוצבו על ידי האינטרנט". הוא, כאמור, אופטימי. התיזה שלו היא שממשלת ארצות הברית תמיד תהיה זקוקה לאנאליסטים של  שירותים חשאיים ולמנהלי מערכות תקשורת, והיא תבחר בהם מתוך הדור הזה, וביניהם יהיו כאלה שינהגו כמו סנודן ואסאנג'. "ממשלת ארצות הברית תוקפת דור שלם", הוא כותב,"וזה קרב שהיא עומדת להפסיד בו."

 

 

ה"ניו יורק טיימס" מפרסם הספד על פיליפ סלייטר, שמת  בקליפורניה לפני כמה ימים, בן 86. הוא היה בן למשפחה עשירה של עסקי ספנות, לחם במלחמת העולם השניה, למד מדעי המדינה בהרוארד והיה פרופסור מבריק ושאפתן בברנדייס. ב-1970, כשהי​ה בן 38 ,הוא כתב את הספר: "החתירה אל הבדידות". הספר מכר חצי מליון עותקים באמריקה ועשה אותו מפורסם בעולם (עוד החמצה של המו"לות העברית). ואז הוא עזב את האקדמיה, ויתר על הרכוש שלו, חי על קיצבת ביטוח לאומי, כתב ספרים ומחזות. התיזה שלו היתה שאמריקה עושה את אזרחיה "מכורים לעושר"(שמו של ספר אחר שלו). החתירה לעושר מחסלת את יחסי האנוש בין האמריקאים: כאשר הם חותרים אל עושר הם חותרים אל בדידות. מה יעשה בבוקר הצעיר שרוקד בלילה ביוניון סקוור? מה יעשו מלטפות הסוסים אחרי שגירשו אותן מזוקוטי פארק? מה יעשו מאוכזבי הסיקסטיז ומאוכזבי קלינטון, ומאוכזבי אובמה, כשאין באמריקה אפילו מיפלגה סוציאל דמוקרטית חיוורת כפי שיש באירופה? מה יעשו אלה שרוצים שאמריקה תהיה מקום טוב לחיות בו כשיש להם נשיא סימפטי שמדבר נפלא ועושה מעט? אולי יקחו מחשב או שנים ויטוסו להונג קונג? אולי יחיו על ביטוח לאומי וישימו פס על האקדמיה, ועל הכסף, ועל הבדידות?

 

 

לפני הסרט של שרה פולי יש תור קטן לכרטיסים. הקולנוע מציג שלושה סרטים. אמריקאים יודעים לעמוד בתור בנימוס ובסבלנות. שתי זקנות עומדות לפני והגיעו לקופה. באקצנט יהודי-ברוקליני זועק לשמיים שואלת אחת מהן את הקופאית איזה סרט כדאי לראות. רגע של מבוכה. הקופאית קופאת ונושכת שיניים. באמריקה לא שואלים שאלות כאלה. אבל הזקנה לא נולדה באמריקה, ואולי רק אמא שלה לא נולדה באמריקה, אלא בכתריאליבקה. אין לה בעיה: היא מעכבת את כולם, פונה אחורה, ושואלת בקול רם ובתקיפות את כל התור: "אי-זה ס-רט כ-דאי  לר-אות?". האשה הצעירה שעומדת מאחורי נושפת בזעם אפל, מחכה, מחכה עוד, ואז לא יכולה יותר, ואומרת: "גברת, סרטים הם דבר פרטי".

 

 

תגובות
8
הוסף תגובה
8 תגובות
  • 1 מעניין
    תודה
    הגב לתגובה
  • 2 תודה
    תודה
    הגב לתגובה
  • 3 ניו יורק של ניסים קלדרון
    גם קצב התאור של הדברים. השטף והרבגוניות - הכל אומר ניו יורק כמו שניסים קלדרון חווה אותה. וכמו שרבים אחרים. אני שותף להרגשה ותודה שהעברת אותי בהרף עיין בהפתעה, בשבת בבוקר לעיר שאני חווה כל כך באינטנסיביות ובאהבה כשאני שם
    הגב לתגובה
    • 3.1 באהבה משותפת
      בתודה, ובאהבה משותפת.
      הגב לתגובה
  • 4 שוטטות
    שוטטות נפלאה ברחובות ,רעיונות ואנשים .
    הגב לתגובה
    השוטטות עצמה
    תודה. השוטטות עצמה היתה מרתקת.
  • 5 קראתי.
    מהתחלה ועד הסוף. ידוע לכם כמה קשה לקרוא טור או מאמר עד מילתו האחרונה בעידן האינטרנט? עשיתי לי למנהג: אם נכנס למאמר, אקרא אותו. אתן את הכבוד לכותבו. אני עושה כך גם כלפי עיתון ישן שנקלע לידי. קורא טור ונותן את הכבוד למי שכתב אותו. גם אם הוא מת, או שלעולם לא יידע מי קרא אותו, מתי, ולמה. עם אינסוף המלל שיש אי שם בחוץ, בעיתונות, בספרות, באינטרנט - בכל מדיה אפשרית...ושאר כמויות הידע בסרטונים ומוזיקה והצגות וכו' וכו'....

    לקרוא מילים שמישהו כתב זה בהחלט כבוד לבעליו.

    הגב לתגובה
  • 6 נסים, תמיד תענוג לקרוא אותך
    תודה
    הגב לתגובה
הוסף תגובה