עוד במדור מבחוץ
נשאר בבית :

אובמה למד להזיע. למנהיג המנסה לחלץ את העגלה האמריקנית מן הבוץ, זוהי יכולת חשובה.

היכן הייתי
twitter-icon

הפופוליזם של השמאל

| גיל מיכאלי - פריז | 29.03.12 , מבחוץ
23
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> מבחוץ >> הפופוליזם של השמאל

טגייף הוא חוקר במרכז הלאומי למחקר מדעי (CNRS) ומרצה במכון למדעי המדינה המתמחה בהיסטוריה של הרעיונות. ספריו האחרונים עוסקים בימין הצרפתי החדש ובפופוליזם.

מראיין: דאוד בורזלה.

 

שאלה: לטענתך, "במרבית הגרסאות של מה שניתן לכנות הפופוליזם החדש  ניתן למצוא אנטי אמריקניזם הקשור לעתים קרובות לאנטי-ציונות מוסווית". יחד עם זאת אתה גם מזהה נטיה פרו-ישראלית המאפיינת כמה מנהיגים נאו-פופוליסטיים ימניים. כיצד מתיישבות שתי מגמות אלה?
תשובה : בדיוק כמו הדמוניזציה של "עולם הפיננסים", הדמוניזציה של "האימפריה האמריקנית" הפכה לחלק ממאגר הקלישאות של השיח הפוליטי הן בתנועות של שמאל הקיצוני החדש והן בתנועות והמפלגות המגלמות את הימין הקיצוני הישן או הפופוליזם הלאומני החדש שמבחינות מסוימות כבר לא ניתן לכנותו קיצוני. האנטי אמריקניות מופיעה בצורות שונות ומשקלה משתנה, אך היא חלק מן האידיאולוגיה של ה"אלטרמונדיאליזם" (= מיגוון רחב של תנועות שהמכנה המשותף שלהן הוא דחיית הגלובליזציה הליברלית. אחד ממסמכי היסוד של האלטרמונדיאלזם הוא מניפט פורטו אלגרה שנוסח ב- 2005 במהלך כינוס "הפורום החברתי העולמי" בברזיל).

 

החידוש הגדול הוא שבמרחב הנאו-פופוליסטי הימני, במיוחד בקרב תנועות לאומניות-פופוליסטיות חדשות בהולנד, בשוויץ או במדינות הסקנדיניביות, העוינות לישראל והאנטי ציונות הרדיקלית פחות ופחות בולטים ונוטים להעלם מן העמדות הרשמיות שלהן.  הוקעת ה"אסלאמיזציה" של החברות האירופיות הפכה לנושא העיקרי במדומיין הפוליטי הניאו-פופוליסטי.

 

על מנת להבין תמורה אידיאולוגית זו בה ניתן להבחין מאז תחילת המאה יש להזכיר כי מאז ה- 11 בספטמבר ההגדרה המחודשת של האסלאמיזם או הטרור האסלאמי כאויב העיקרי של הדמוקרטיות המערביות הביא לשינוי של ממש לטובת ישראל. אויביה המוצהרים של "האסלאמיזציה של אירופה" מציגים את עצמם לעיתים קרובות כידידי ישראל. בנאום שנשא בברלין ב- 3 בספטמבר 2011, הציג המנהיג הפופוליסטי חירט ווילדרס (שתנועתו, "מפלגת החירות", זכתה ב- 24 מתוך 150 המושבים בפרלמנט ההולנדי והיא תומכת בקואליציית הליברלים והסוציאל-נוצרים שבשלטון) את הפרו-ישראליות האופיינית לעידן שאחרי 11 בספטמבר באמצעות הוקעה ברורה של תנועת החרם על ישראל : "בזכות פעולתנו פעילויות אנטי-ישראליות לא ימומנו עוד באופן ישיר מכספי משלמי המסים ההולנדים. הארגונים העוסקים לכאורה בסיוע הומניטרי ואשר תומכים באופן ישיר או עקיף בחרם על ישראל, במניעת השקעות בה, בתביעה להטיל עליה סנקציות ובשלילת זכותה להתקיים לא יזכו עוד למימון ממשלתי. ממשלת הולנד תחרים את ועידת "דרבן 3" של האו"ם נגד האפליה הגזעית, משום שזו הפכה לבמה להאשמות נגד ישראל. ממשלת הולנד תחזק את יחסיה הפוליטיים והכלכליים עם ישראל. מדיניותנו כלפי ישראל תתאפיין בהשקעה ולא במשיכת השקעות. אנחנו לצד ישראל. אנחנו אוהבים את ישראל. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. ישראל היא חלק מן הציביליזציה שלנו".

 

יש לזכור הצהרות מסוג זה על מנת להבין את ההתגייסות החדשה המכונה "פופוליסטית" אשר מבחינה אידיאולוגית איננה שיכפול פשוט של דוקטרינות הימין הקיצוני הישן אשר  בו האנטישמיות מילאה תפקיד מפתח. המצב מורכב יותר מבעבר, ולכן יש לדחות הסברים פשטניים המחלקים את העולם לבני אור ובני חושך תוך התעלמות מן התפתחיויות האידיאולוגיות- פוליטיות במרחב האירופי ותוך סירוב לנתח אותן באופן לא רדוקטיבי. במקום זאת ממשיכים רבים מן הפרשנים, מתוך עצלות אינטלקטואלית, למלא את תפקיד נביאי הזעם ולהחיל קטגוריות שאבד עליהן הכלח כמו "פשיזם" או "ימין קיצוני" על מציאות שאין בינה ולבין שנות שלושים דבר וחצי דבר.

 

שאלה : בספרך "ישראל והשאלה היהודית" שיצא לאור לפני כשנה ביטאת ספקנות כלפי "האביב הערבי". במסה החדשה שלך אתה הולך צעד נוסף קדימה וטוען שה"מהפכות הערביות" אינן אלא הפיכות מחופשות.
תשובה: מסך האשליות הליריות נקרע, והאמת הנחשפת אודות מה שמכונה "אביב ערבי" קשה לעיכול עבור חסידי ההתערבות : במגרב כמו במזרח התיכון האסלאמיסטים עומדים על סף השלטון. האסלאמיטסים נוטלים היום חלק בשלטון בתוניסיה; נציגי האחים המוסלמים והתנועות הסלפיסטיות מהווים רוב במוסדות הנבחרים החדשים במצרים; הג'יהאדיסטים הם בעלי זכות המילה האחרונה בלוב וכן הלאה. הרעיון לפיו אין לעולם המוסלמי תיקווה זולת חזרה לשריעה ולחליפות צובר תאוצה. איזו רגרסיה נוראה! זהו המחיר שאנו משלמים על הכפפת היחסים הבינלאומיים לתפיסה מוסרנית והומניטרית של יחסי כוח. זכויות האדם אינן יכולות להוות תשתית למדיניות חוץ או בסיס לניתוח גיאופוליטי. הקריאה לכבדן יכולה לסייע להגן במידה מסויימת על אוכלוסיות אזרחיות הנמצאות בסכנה, אך אין הן יכולות לסייע לנו לזהות את האויב האמיתי, זה שהמאבק בו נמצא בעדיפות עליונה. אם לצטט את צ'רצ'יל, מדינות המערב "הרגו את החזיר הלא נכון". בעשותן כן הן הזניחו את הטיפול בדיקטטורה האסלאמית המהווה איום אמיתי, איראן, וחשפו את חוסר האונים הנורא שלהן באפגניסטן. באשר לעירק ולסוריה, מדינות הנקרעות במלחמת אזרחים, יש להודות שהן הפכו כר פעולה לג'יהאדיסטים מכל הסוגים. הדמוקרטיה הליברלית-פלורליסטית, שבשמה הצדיקו מדינות המערב התערבויות צבאיות ודיפלומטיות, מעולם לא הייתה רחוקה יותר מסדר היום של מנהיגי המדינות "המשוחררות", שלא לדבר על "הלוחמים" הטובחים בשם אללה. בעולם המוסלמי הותנעה מכונת "דה-מערביזציה" הפועלת בכל המישורים (כלכלי, פוליטי ועוד) מלבד במישור הטכני שנותר חיוני בשל ההשלכות הצבאיות שלו. הפרדוקס הטרגי של המשיחיות הדמוקרטית הוא שהיא מזיקה למודל הדמוקרטי שאותו היא מבקשת לייצא או לכפות.

 

שאלה: בניתוח שלך את העירוב העכשווי בין פופוליזם למסכנות מקצועית אתה עוסק בתופעת ההתגייסות הרחבה תחת דגל הזעם הקדוש (indignation). אם כפי שאתה טוען הסיסמה של סטפן הסל ("תזעמו!") היא שטחית ודלה, וההסבר להצלחה לה זכתה בצרפת טמון במה שאתה מכנה "הבילבול והחתירה הנואשת של האזרחים הצרפתים לנחמה", כיצד ניתן להסביר את ההד הבינלאומי העצום שלו זכתה?
תשובה: הסיסמא המגוחכת של המתחזה הסל רחוקה מן הסוגיות החשובות באמת : בעיות התפקוד והאפקטים המעוותים של הגלובליזציה, המכשולים הבלתי ניתנים לגישור הניצבים בדרכו של האיחוד האירופי, הכשלים המרובים של האו"ם והאיומים החדשים הקשורים לאסלאמיזם מתפשט.
שורת המשברים הכלכליים-פיננסיים מאז 2008 גרמה לפניקה בקרב חלק נכבד מדעת הקהל האירופית וחיזקה את חששותיהם של האזרחים באשר ליכולתן של המדינות להתמודד עימם. בצרפת, המדינה האירופית הייצרית ביותר בכל הקשור לפוליטיקה, מדינה הנמצאת בהמתנה מתמדת לשיקוי קסמים מהפכני, אין זה מפתיע שהאזרחים מטים אוזן קשבת לחנפנים ומשיחי שקר שהסל הוא ללא ספק המוכשר בהם. למרות שאיבדו את אימונם בסוכני הפוליטיקה, רבים מבני זמננו זקוקים עדיין לאמונה ולתקווה. הם סבורים שמצאו נחמה במלל מתרפק על הנוסטלגיה : המפיכה הצרפתית, הרזיסטנס, ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם וכן הלאה. זהו עיוורון הגובל באיוולת. אך איוולת המונים היא תופעה אמיתית ואפילו ניתנת לייצוא לארה"ב ולמדינות אחרות. מפגיני ההעולם היו זקוקים לדגל חדש, ו"תזעמו!", סיסמא קליטה ותקשורתית, מילאה את התפקיד. ("תזעמו! היא כותרתו של קונטרס קצר בחתימתו של סטפן הסל, איש ה"רזיסטנס" לשעבר ודיפלומט בדימוס, אשר פורסם ב- 2010 וזכה לפופולריות עצומה. מעבר למכירות – ארבעה מיליונים עותקים – כותרת הקונטרס הפכה לכינוייה של תנועת המחאה 2010 -2011 שהחלה בספרד והתפשטה למדינות מערביות נוספות).

 

אלמנט חשוב נוסף קשור לאופן שבו הקונפורמיזם האידיאולוגי בא כיום לידי ביטוי. האייקון התקשורתי הסל העביר מסר מלא סתירות שהדבק המאחד אותו הוא הרעיון הבא : ישראל היא האחראית לרעות החולות שמהן סובל העולם. הדמוניזציה של ישראל היא הגורם המרכזי בהצלחת קונטרס אנטי ציוני ופרו פלסטיני בוטה זה. הוא הפך לדגל שתחתיו מתקבצים כל אויביה של המדינה היהודית ולנשק סימלי במלחמת תרבות בין לאומית נגד ישראל. כל השאר הוא הבלים.

 

שאלה: ישנו רושם שהאסטרטגיה החדשה של "החזית הלאומית" מהססת בין שני כיוונים. מצד אחד ישנו ניסיון לבנות מפלגה גדולה הפונה לקהל בוחרים עממי, שתהיה, כפי שניסח זאת אלן בנואה, "כתובת לכל קורבנות הגלובליזציה". מן הצד השני, באמצעות ביקורת ההגירה המוסלמית, מרין לה פן מבדלת את עצמה מאביה ופונה לקהל בוחרים "יאפי" המתגורר במרכזי הערים הגדולות. נראה שלה-פן מהססת בין הפופוליזם של ז'ורז' מרשה לבין זה של חירט ווילדרס.
תשובה: האסטרטגיה הפוליטית של ז'ן-מרי לה-פן הייתה לשמשכתובת למודרי, מאוכזבי ומובסי הגלובליזציה והאיחוד האירופי, כלומר לקורבנות הקטנים של המסע המזורז לעבר האופק הבתר-לאומי, . "החזית הלאומית" של לה-פן האב הייתה מפלגת ימין קיצוני "קלסית" המבוססת על לאומנות, אנטי קומוניזם ואנטישמיות. "החזית הלאומית" של הבת, מרין, חומקת מן ההגדרות הללו – אלא אם מאמצים תאוריית קשר לפיה הבת איננה אלא בובה המתומרנת על ידי האב. "החזית הלאומית" החדשה, אשר אופייה עדיין לא נקבע, מבוססת על מודל של איגוד בין- מעמדי המשלב רעיונות אנטי קפיטליסטים, שהיועד כה נחלת השמאל, עם ארגומנטציה השאולה מן התנועות המתנגדות ל"אסלאמיזציה" של החברות המערביות. כיום ז'ן-מרי הפך, באופן "אובייקטיבי", אם לנקוט בלשון מרקסיסטית, לעול על כתפיה של מרין. אם יש מקרה שבו רצח אב מתבקש, הרי הוא לפנינו… מרין לה-פן איננה יכולה להפוך למי שהיא רוצה ומבטיחה להיות, מבלי לשרוף את הגשרים עם עולמו של אביה, גוויה נרקבת שהשבועון "ריברול" מהווה לה מראה נאמנה.

 

שאלה : בקיצור, הקריאה לעם היא תמרור אזהרה לדמוקרטיות במצוקה. האם די בהחזרת הקסם לפוליטיקה כפי שאתה מציע באחרית המסה שלך על מנת לטפל בהיבטים השונים – זהותיים, חברתיים, כלכליים – של מועקת הציביליזציה המערבית ?
תשובה: "החזרת קסם" איננה מתחומי ההתמחות שלי, אלא של מניפולטורים ציניים, מטורפים כיתתיים או בעלי חלומות המוכנים להעלות את העולם באש כדי שמאפרו יקום סדר חדש ומושלם. אדרבה, אני מאמין דווקא שיש צורך לטהר את הפוליטיקה מכל צורה של "קסם", שהיא זקוקה לחילון שיסיר ממנה כל  ניחוח מיסטי. יש להפוך את הפוליטיקה לעיסוק חיוני, אך פרוזאי. מותר לרצות לחיות, על פי המלצתו של וולטר "הרחק מן המפלצות של הסופיסטים ומאשליות נביאי השקר". הטעות הגדולה של המודרנים היתה לראות בפוליטיקה את המרחב שבו ניתן להביא לידי מיצוי של האנושות. הם ציפו ליותר מדי מן הפוליטיקה, ציפיה מוגזמת שלה ביקשה המחשבה המהפכנית לתת מענה, מובילה את האנושות במאה העשרים לשיעבוד ולטבח. מקס וובר אמר זאת באופן קולע "מי שמחפש את ישועת הנפש, שלו או של אחרים, אל לא לבקשה בשדות הפוליטיקה". המושיעים – לא רק בפוליטיקה – הם תמיד מאחזי עיניים הראויים לבוזנו. "החיים האמיתיים", כפי שאמר ארתור רמבו, "הם במקום אחר" (La vraie vie est ailleurs).

 

שאלה:  מה דעתך על תפקידם של האינטלקטואלים היום ? האם הם עדיין מייצגיה הפעילים של המחשבה הביקורתית?
תשובה: ישנה אי הבנה מתמשכת בשאלת טיבה של החשיבה הביקורתית או מה שאמורה להיות המחשבה הביקורתית כיום. אין די בהגדרת עצמך כמי שמקדים את זמנו (במובן הניטשיאני) כדי שתהפוך למי שאכן מקדים את זמנו, במיוחד כשהדבר נעשה באולפני הטלויזיה ובתוכניות בידור. לליצני הזעם והזעזוע שאינם מסכנים דבר, ללוחמי שוורים של "ההתנגדות" וה"מרי" בכל דבר ועניין, אזכיר את דבריו של מייקל וולצר על ההוגה הביקורתי הדוחה את הפשרות ואת הסמכות ונידון לבדידות : "ההוגה הביקורתי," אומר וולצר, "הוא גיבור משני טעמים : הוא מבקר את בעלי הכח ולאחר מכן את כל היתר. את המתלוננים משום שתלונתם מוטעית, או משום שאינם משמיעים את קולם בעוצמה הראויה, או לחילופין משום שהם מסתפקים בתלונות ואינם עושים דבר מעבר לכך, או בגלל שהם פועלים כמי שכפאו שד ובחוסר יעילות. ההוגה הביקורתי מבקר את חבריו בה במידה שהוא מבקר את אויביו וגוזר על עצמו בכך בדידות אינטלקטואלית ופוליטית". כמה מבין אלה הנחשבים – או החושבים את עצמם – לאינטלקטואלים עונים להגדרה זו של ההוגה הביקורתי? רק מתי מעט אוטמים את אוזניהם לשירת הסירנות של התקשורת ועומדים בפיתוי הפוליטיקה האופורטוניטסית. תהליך נירמולו של האינדיבידואל בחברה הדמוקרטית הביא לאובדן אותן מידות טובות הקשורות לאומץ הלב, מידות שאין דבר ביניהן לבין חישוב רציונלי של אינטרסים אגואיסטיים.  מרבית האינטלקטואלים משרתים מאבקים העשויים להניב להם רווחים סימליים והם מוחאים כפיים למיטיביהם וחבריהם. הם אסטרטגים ציניים ומחושבים שלרשותם עומדות רשתות חברתיות יעילות ומערכת מטופחת ומתוחזקת של קשרים. הם מגלמים בעיני את הקלון, את הפשרה ואת הבגידה.. הפיכתה של הסובלנות לחובה ולאמצעי לקונפורמיזם חברתי ואידיאולוגי, במילים אחרות ה"דה-הירואיזציה" של הסובלנות, מעודדת את הפנטיות. הסובלנות היא מידה טובה רק כאשר ההגנה עליה מחייבת נטילת סיכון. סובלנות ללא סיכון היא האופיום החדש להמונים.

‏Pierre-André Taguieff,  Le nouveau national-populisme, CNRS Editions, 2012.

תגובות
2
הוסף תגובה
2 תגובות
  • 1 מאמר מעניין, כותרת לא מתאימה
    אם הבנתי נכון, הוא מדבר יותר (למעט התייחסות קצרה לליברליזם ששוטף את "מהפכני" אירופה) על הפופוליזם של הימין ולא של השמאל.
    הגב לתגובה
  • 2 "חשוד מאד. זה נראה לי מודבק" - נחוצה ביקורת ללא שם וזהות
    ראשית, חייבת לציין שהמאמר והראיון גרמו לי קורת רוח. סוף סוף דברים שלא פוגעים ברגשות אהבתי למולדתי ואני באמת ובתמים אסירת תודה.

    אני מסכימה עם הקביעה, שלעיתים קרובות השמעת ביקורת נוקבת - נשמעת באופן חשוד - כצליל ניקוב כרטיס הכניסה של המבקר למועדון שלא היה מקבל חברים כמוהו.
    כך נשמעים לי לעיתים אותם מבקרים הישראלים, שלכאורה נאורים דיים לקרוע לגזרים את המדינה שלהם כנגד האינטרסים ההשרדתיים שלהם עצמם, אך למעשה עושים שירות נפלא לאינטרסים צרים יותר- של הקריירה האישית, כולל ובמיוחד בחו"ל, אולי כדי לאפשר נחיתה רכה למקרה שהמצב פה, כתוצאה מפועלם, יהפוך בלתי נסבל.

    מצד שני - אי אפשר לבקר ביקורת - על סמך חישובי התועלת-הפסד של המבקר.
    תמיד ישנה תועלת. אפילו על המבקר שמוציא עצמו לחלוטין מכלל כל קונסנזוס - אין לזלזל בחדוות המרטיריות, למשל. אין התנהלות אנושית שלא ניתן לחצוב ממנה מימצא תועלתי כלשהו.

    לדעתי, על כן, ביקורת, ראוי שתשמע בעילום זהותו המחבר.
    כך יאלץ הקורא לבחון רק לגופו של עניין, ובצורה זו גם יובטח, שהמבקר מבטא את דעתו ללא חשש, אך גם ללא ציפיה לתועלת (למעט שכר הסופרים והסיפוק, שקידם את העולם בדעותיו האמיתיות).

    מעניין יהיה לגלות -לו נוהל עילום השם היה מקובל - אם לא היינו רואים פחות תופעות של מבקרים המתעלים על עצמם במוטיבציה בלתי נלאית לבקר קודם כל את מורשתם הם באופן שעלול לעורר את החשד
    שמא המבקר לוטש עיניו לעבר חיקו החם של הקונסנזום של האחר.

    למען הסר ספק - ביקורת עצמית היא דבר הנראה לי לא רק ראוי, אלא אף מתבקש -ולכן, הבה נאפשר אותה על ידי הסרת החשד לאינטסנטיות אישית מחד, ומאידך ,נסיר מעל המסקר את הפחד שמא ייחשד כמונע מתוך התנייה פרימטיבית לוקאל פטריוטיות חסרת תחכום.

    לעניין הקונפורמיזם המוזר בקרב חסידי הפלורליזם:
    דינמיקה מוכרת בכל שיח שאני חושדת שגם השיח האינטלקטואלי מציית לההיא כזו: לכל בעל דעה יש קבוצה המחרה-מחזיקה-מסכימה-איתו-אף-עוד יותר-ממנו - עד שתוך כמה שלבים שבהם המגיבים דורכים זה על לשונו של זה בתחרות מי יסכים עוד יותר, מגיע המגיב שמביא את הדברים לאבסורד שסותר את המקור לדוגמה:
    טענה מקורית:
    היהדות החרדית לא יותר טובה מהאיסלם בכל הנוגע התעלמות מערכי ההומניזם.
    מגיב מסכים ראשון: לא רק לא יותר טובה - עוד יותר גרועה!
    מסכים שני: לא רק יותר גרועה מהאיסלם , יותר גרועה מהנאציזם!
    שלישי: אדרבא! הדת היהודית היא-היא - הנאציזם
    רביעי: ולכן אין ברירה אלא להשמיד את כל היהודים

    זו הדימנימקה, כך אני חושדת, שהביאה לאבסורדים כמו הקביעה שישראל היא מקור כל הרוע בעולם, טענה כל כל לא אפשרית ( הרי יש גבול לכוחנו) שאין מנוס מלראות בה אנטישמיות ( או טפשות, או שניהם) - במיוחד לאור העובדה, שהנימוק לרוע הישראלי הוא כשלונה בקבלת ה"אחר"....


    הגב לתגובה
הוסף תגובה