עוד במדור מבחוץ
נוטש את הכס :

אפיפיורים לא אמורים להתפטר. כשזה קרה בעבר זה תמיד היה קשור בשערורייה

היכן הייתי
twitter-icon

אי נחת צרפתית

| גיל מיכאלי - פריז | 23.04.12 , מבחוץ
23
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> מבחוץ >> אי נחת צרפתית

ביום ראשון ספג ניקולא סרקוזי כרטיס צהוב. ובעוד כשבועיים רבים הסיכויים שהבוחר הצרפתי יניף לעברו כרטיס אדום וישלח אותו "לעשות לביתו". קשה לומר שתוצאת הסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות נפלה כרעם ביום בהיר. ההפתעה איננה הסטירה המצלצלת שחטף הנשיא המכהן אלא דווקא המקום ממנו באה: המחנה שלו עצמו. ניתוח התוצאות מראה ששיעור המצביעים שאינם מגדירים את עצמם כשמאל נע בין 52% – 54% מכלל הקולות.

במילים אחרות לא רק שאין כאן ניצחון סוחף של השמאל - אחרי הכול, סרקוזי מפגר אחרי הולנד בשני אחוזים בלבד – צרפת ממשיכה להיות חברה שמרנית מבחינה פוליטית. דוגמא מובהקת לכך הוא כשלונו של מועמד חזית השמאל ז'ן-לוק מלנשון, האיש שקיווה להגיע במקום השלישי ולהנחית בכך תבוסה סמלית על מרין לה פן והחזית הלאומית, גילה שאהדתן של התקשורת – שאת בוזו לה לא הסתיר – ושל האליטה האינטלקטואלית לא תורגמו למבול הפתקים בקלפי שאותו חזו הסוקרים.

 

כשלונו של מלנשון אופייני לכשל הפוליטי/אינטלקטואלי של השמאל הצרפתי כולו מזה למעלה ממאה שנה: חוסר היכולת להבין ב- 1914 מדוע פועל תעשייה צרפתי מוכן להקריב את חייו כדי להרוג כורה פחם גרמני דומה לחוסר היכולת להבין מדוע העניים הלבנים של היום חושבים ששאלות של הגירה וזהות לאומית חשובות לא פחות מאשר רפורמה פיסקלית או אימוץ ילדים על ידי זוגות הומוסקסואלים. הצורך האנתרופולוגי להשתייך לקבוצה לאומית מסויימת – שאינה בהכרח גזעית או אתנית – ממשיך להיות המשתנה החשוב ביותר במשוואה הפוליטית הצרפתית. השמאל המקומי ממשיך להתכחש לכך ומשלם את מחיר ההכחשה.

 

תוצאות הבחירות משקפות את פניו של השמאל הצרפתי החדש. את מקומו של מעמד העובדים תפסו עובדי המדינה, המורים ומעמדות הביניים העירוניים המשכילים. את הפועל החליפו קורבנות הקולוניזציה, המהגרים האפריקנים/מוסלמים. זהו שמאל שעל סדר יומו סוגיות כמו מעמדם של מהגרים בלתי חוקיים, רב תרבותיות – בפועל ויתורים של הממלכתיות לתביעות מגזריות – וזכויות הומוסקסואלים. אלה שאלות חשובות ללא ספק, אך הרלבנטיות שלהן עבור מספר גדול של צרפתים מעטה.

 

עבור אלה שגרים מחוץ למרכזים העירוניים הגדולים, מנותקים ממוקדי תעסוקה, תרבות והשכלה, כלואים במידה רבה באיזורים שאינם כפר ואינם עיר, הבעיה היא כפולה: כלכלית ותרבותית-זהותית. קצב השינוי שמכתיבה הגלובליזציה איננו מותיר סיכוי גדול לאיכרים אשר שיעור ההתאבדויות בקרבם מרקיע שחקים, לנוער הפונה לשוק עבודה תובעני לאחר 12 שנות לימוד או פחות ולבני ארבעים-חמישים שהמעסיק היחיד באיזור מגוריהם סגר את שעריו. אלה האחרונים, אפילו רצו בכך, אינם יכולים לעבוד אפילו בניקיון דירות פשוט משום שפריז, ליון, מרסי או בורדו רחוקות מדי. קרבתם של פרברי המהגרים למרכזים העירוניים הגדולים המחוברים בטבורם לכלכלה העולמית מאפשר לתושבי שכונות העוני בערים הגדולות גישה למוקדי תעסוקה, תרבות והשכלה. היא פותחת בפני תושביהן – אף אם בקשיים מרובים – דרכים לניעות חברתית. עבור האוכלוסיה במקומות היישוב הרחוקים מן הערים הגדולות דרכים אלה חסומות.

 

יתרה מכך, המיעוטים הנראים לעין – בשפה לא מכובסת כהי עור ובעלי חזות מזרחית – זוכים לתשומת לב ציבורית רבה וחלק משמעותי מן האנרגיה והמשאבים המושקעים בנושאים חברתיים מופנים לתוכניות כמו שיקום שכונות, בניית מתנ"סים ותגבור מערכת החינוך בפרברים ובשכונות שיש בהן ריכוז גבוה של מהגרים וצאצאי מהגרים. גם במישור הסימלי נעשים מאמצים רבים לקדם את בני המיעוטים הנראים – אם באמצעות אפליה מתקנת בכלי התקשורת או באמצעות מינויים פוליטיים וציבוריים. אחת ההחלטות הראשונות של ניקולא סרקוזי עם בחירותו לפני חמש שנים הייתה מינויין של שתי שרות, אחת ממוצא מרוקני והשנייה ילידת סנגל לממשלתו. מוכשרות ככל שיהיו, היה ברור לכול שצבע עורן ושם משפחתן היו הגורם המכריע בקידום המדהים שלו זכו כמעט בין לילה.

 

ל"אקונומיסט", שתהה מדוע מערכת הבחירות בצרפת עוסקת בענייני זהות במקום בשאלת הדרך הטובה ביותר לצאת מן המשבר הכלכלי, נתנו אזרחי צרפת תשובה ברורה: מבחינתם שתי הסוגיות כרוכות זו בזו ללא הפרד. כל עוד ימשיך השמאל הצרפתי להתעלם מכך, יזכו נציגיו בשלטון רק כאשר הטינה כלפי שלטון הימין תגבר אפילו על הרתיעה מן השמאל.

 

סרקוזי השניא את עצמו על חלק משמעותי מקהל הבוחרים שלו. אין ספק שהעובדה שסדרת המשברים הכלכליים שזעזעו את העולם ואת צרפת נפלה דווקא במשמרת שלו פגעה מלכתחילה בסיכוייו להיבחר מחדש. עם טענה מסוג, "בלעדי המצב היה גרוע אפילו יותר", קשה מאוד לנצח בחירות, במיוחד מול מועמד שמעולם לא מילא תפקיד ביצוע לאומי ולכן גם לא נכשל. הבטחותיו של סרקוזי ("יחד הכול אפשרי" סיסמת הבחירות של סרקוזי ב- 2007 דומה מאוד ל- yes  we can של אובמה) רק החריפו את האכזבה. על קשיים אלה הוסיף סרקוזי קושי נוסף, מעשי ידיו: כנשיא הוא לא השכיל להתנהג לפי הקוד הצרפתי ההופך את ממלא המשרה למעין מלך דמוקרטי.

 

כפי שהוא עצמו הודה לפני ימים אחדים, סרקוזי לא הפנים את השינוי האיכותי שבמעבר ממעמד של שר לתפקיד נשיא הרפובליקה. עורמתו וחושיו הפוליטיים המחודדים אפשרו לו לכבוש את התפקיד אך תחושת הבטן שלו לפיה צרפת מוכנה לשינוי עמוק שיתחיל בדמותו של הנשיא בגדה בו. המהפכה התרבותית שתכנן סרקוזי הייתה אמורה להתחיל בנשיא הדומה לטוני בלייר יותר מאשר למלכה אליזבת' (או לדה-גול) ולהמשיך בתמורות עמוקות של שוק העבודה והמיסוי ובהגברת התחרותיות במשק הצרפתי. סיבות שונות (הדבקות הצרפתית במסורת הגוליסטית מחד גיסא, ונטייתו של סרקוזי לשלוף מהמותן מאידך) הכשילו את החלק התרבותי של הפרויקט הגדול שלו; המשבר העולמי קבר את חלקו הכלכלי. אם פרנסואה הולנד אכן יצליח להעפיל לכס הנשיאות בעוד שבועיים הוא יעשה זאת באמצעות טיפוס על חורבות הסרקוסיזם.

 

 

תגובות
1
הוסף תגובה
1 תגובות
  • 1 מה אומרת הבחירה בהולנד?
    האם כל ההצבעה להולנד כי כמחאה נגד סרקוזי או שמא יש בכך ביטוי להזדהות הגוברת של הצרפתים עם גישות השמאל המתון לשאלות התרבות, כלכלה וכו'? אני הקטן הופתעתי מאוד מההליכה אחרי הולנד כי ההרגשה בשנים האחרונות הייתה שלפחות בעניין התרבותי הימין רלבנטי יותר. לכן נראה לי שדווקא האכזבה, ולא התקווה, הן שגרמו לסרקוזי להפסיד יותר מאשר שגרמו להולנד לנצח.
    הגב לתגובה
הוסף תגובה