עוד במדור קומ.אקטואליה
חולשה לחול :

המוני בית ישראל חוגגים את סוף החגים

היכן הייתי
twitter-icon

באתי לנחם ויצאתי מבולבלת

| נאוה נאי | 12.07.14 , קומ.אקטואליה
6
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> באתי לנחם ויצאתי מבולבלת

ביקור בסוכת האבלים של משפחת אבו חדיר

 

 

היו רגעים בהם היא הצליחה להפסיק לבכות מול מאות המבקרות שגדשו את החצר. מצאנו את עצמנו בפתח חצר הבית ששימש כעזרת נשים, כמה רגעים לאחר שהתחילו צעקות של בת משפחה, מוטרפת מזעם וצער, שהובלה מחובקת אל תוך הבית הירושלמי הסמוך לאוהל האבלים, כדי שקבוצת האורחים הישראלים לא תשמע. הגברים עייפים, עטויי זיפים של בני משפחת אבו-חדיר, עודדו אותנו ללכת לבקר את האימא בחצר הנשים, לאחר שקיבלו אותנו בשורת לחיצות ידיים ועוויתות חיוך נבוכות שהשתנו להבעות כאב והשתתפות, בכניסה לאוהל גדול מלא כסאות כתר פלסטיק. מה אומרים? מצטערים? תודה שאתם מקבלים אותנו? ״תודה שבאתם״ הם אומרים. דקות לפני כן הם הגנו עלינו כשעיכבו את הקבוצה הגדולה שלנו בגלל ש״לחלק מהאנשים פה קצת קשה בימים האלה ואנחנו רוצים שהכל יהיה בסדר״. עמדנו בקבוצה גדולה ברחוב הראשי של שועפט וחיכינו שיגידו לנו שאפשר להיכנס. בזמן שחיכינו הופיע מולנו זקנה נמוכה מכוסה בשחור ורקמה פרחונית מכף רגל ועד ראש וניגשה עד אלינו, עוקפת את גברי המשפחה והחיילים שהיו מסביב. בדיעבד היא נזכרת לי כמו נביאת זעם עתיקה שבן רגע, הפכה את הקבוצה שלנו ל״מחנה״. היא הופיעה מולינו כאילו משום מקום ובמעט המלים המרוצצות שלה היא עמדה מולנו והצליחה, לפני שמישהו מהחמולה חיבק אותה והוביל אותה הצידה בעדינות, להגיד לנו ״אומרים משוגעים. לא משוגעים, לא משוגעים!״

 

 

עכשיו עמדנו בפתח החצר למוזיקת צעקות הזעם, הכאב וחוסר האונים שבוקעות מתוך הבית. ״אתה בטוח שזה בסדר?״ שאלנו את הגבר שהכניס אותנו, ״כן, כן, זה הדודה שלו, תיכנסו״, ״אנחנו לא רוצים לגרום להרגשה יותר רעה, מה שחשוב זה איך אתם מרגישים״ אמרה אחת מאתנו, אישה עדינה בת 90 עם עיניים גדולות, שיער כסוף, פרקים מעוותים, מקל הליכה ונעליים אורתופדיות. ״זה בסדר. לא היא האימא שלו; היא הדודה שלו. לא בשבילה באתם; תיכנסו״. נכנסו. תוך שניה נוצר תור בחצר המסדרונית המוצלת והמנוקדת בעציצים, שמובילה לדלת הבית. חשבתי כמה היא דומה לחצרות ירושלמיות אחרות שהייתי בהן, מחוברת לרחוב אבל גם קצת מוגנת, אבן, תעתועי אור וצל צהבהבים שנעים בחלל, זרימה של ׳פנים׳ ו׳חוץ׳. בינתיים בנות המשפחה בכל הגילאים מפזרות כיסאות ביעילות זריזה ומתיישבות לאורך צד אחד של המסדרון, מאחוריהן נשענים על קיר כמה גברים צעירים, בני המשפחה, ולאורך הקיר בצד השני פרוסים כסאות עבורנו. כולנו התקדמנו אינסטינקטיבית לכיוון הדלת, כמו פלנגה אנושית מצטופפת, מהוססת ומבוהלת מן הזעקות האלה, שמפחידות אותי וקורעות לי את הלב. צפוף ומוזר. שבו בבקשה. אני נאחזת בבקשה הזו כמוצאת שלל רב, וצונחת על כיסא שנמצא במקום בו אני עומדת, מוודאת שחברתי לצדי, ומנסה פשוט לעכל. מכיוון הדלת מופיע פתאום כיסוי ראש כחול, חותך את הקבוצה ונעלם. ״הנה האמא״ עוברת לחישה בינינו. אימא של מוחמד דומה לו מאד. אי אפשר לטעות. אותן עיניים בולטות, אותן שפתיים בולטות, אותו מבנה ראש צר. מוחמד ילד של אמא. שתי טיפות מים. אימא של מוחמד מנסה לא לגעות בבכי לפנינו, ולא מצליחה. וכל מי שמביט בה באותו רגע מתכווץ מבפנים. האם בואנו מכאיב לה? מעלה בה שוב את הזיכרון? למה היא צריכה עכשיו, בשיא כאבה, לגלות נדיבות וגדלות נפש ולהבדיל בין ישראלים לאלה שרצחו את הילד שלה בשם הישראליות? ואולי זה דווקא מחזק אותה שיש ישראלים אחרים? אני לא יודעת, וזה לא משנה. הטוטאליות של הנוכחות שלה מדגישה את אי הנוכחות של בנה. היא לעולם לא תוכל לגעת שוב במוחמד, או לראות אותו אפילו פעם אחת. הוא איננו. לתמיד.

 

 


מתוך גוש האבלים מגיחה אישה יפהפייה, לבושה בג׳ינס ובחולצה מלאת סגנון, רעמת תלתלים חומה ועיני איילה והיא מתחילה לדבר אתנו באנגלית מושלמת, בקלות יכלה להיות מתמודדת במאסטר-שף, אני חושבת משום מה. משהו נשי אצילי, חסר גיל אבל בשל. ״Thanks for coming ,thanks for coming״, היא אומרת לנו במבטא אמריקאי מושלם. ׳מי את?׳ שואלת אותה אחת הנשים בקבוצה, ״אני דודה שלו״, ׳מה השם שלך? אני מסתכלת על האישה השמנמנה שיורה אליה שאלות ישירות ורבות כל כך ורואה שהיא כותבת במחברת, היא שומעת שהאישה היא ממש דודה מדרגה ראשונה שלו, ממשיכה לשאול אותה המון שאלות, בעצם מראיינת אותה, בלי להציג את עצמה, מאיפה היא באה, מי שלח אותה, איפה זה יתפרסם, האם זה בסדר. הדודה היפה גומרת לענות על כל השאלות של האישה ומתפרצת: ׳איך הם עינו אותו? איך הם יכלו לעשות את זה? רוצים להרוג אותו? תירו בו. אבל לשרוף? מה זה? גלעד שליט היה אצל הפלסטינים 5 שנים ולא שמו עליו יד! האסלאם אוסר על עינויים. אנחנו לא כאלה. איך אפשר לעשות דבר כזה? את השלושה שחטפו – זה לא בסדר אבל ירו בהם…״ אני המומה מהישירות ומההיגיון הקר של דבריה בנושא כזה. כולנו מסכימים לגמרי ורוצים שתדע את זה, ומה אפשר להגיד? אנחנו ממלמלים, ׳נכון, זה מחריד, מחריד, באמת, יותר גרוע מחיות. חיות לא עושות את זה, סדיסטים, זה באמת מזעזע מעבר למלים״. כולנו מנסות להראות לה בכל דרך אפשרית שאנחנו מסכימות אתה לגמרי, שומעות, מבינות, מזדהות, אנחנו עכשיו כמוה.

 

 

בזווית העין אני רואה את הנשים האחרות שבאתי אתן ניגשות אל האימא, בביטחון של מי שהן אימהות בעצמן. האחת מתכופפת אליה ומנשקת אותה! אחרת ניגשת אליה ולוחשת לה באוזן משפטים ארוכים. אני מתמלאת בהערצה אליהן. איך הן ניגשות, סתם כך, פנים אל פנים עם מוקד הכאב הבוער, הבלתי נתפס והבלתי מנוחם הזה, ומדברות אתו כמו אל אדם רגיל? הלוואי שהייתי יודעת איך. גם אני אלך תיכף, אני אומרת לעצמי, כשאני מביטה בהן חוזרות לעברינו ומופתעת לגלות הבעת תבוסה על פניהן. "מה כבר אפשר להגיד לאמא ששרפו לה את הילד?" אומרת אחת מהן והולכת החוצה. אני לא מסוגלת לגשת. אני נשארת קפואה במקומי.

 

 

בשורה מולי מושיבות הנשים הערביות, בצד השני, אחת מאיתנו. היא נראית כמו ילד מגודל עם עיניים ענקיות, כחולות. אני מסתכלת עליהן ומבינה שהן דומעות, היא מנסה לא לבכות. נלחמת בזה בשקט. לא מצליח לה. סבתא ערבייה מתיישבת לידה ובאלף דרכים עדינות נוגעת בה בלי מגע. את השפה הזו היא מבינה– שפה ללא מלים. הן יושבות ביחד ולחוד, אחת מתפתלת מכאב או מבושה, אחת מתחברת ומבינה. שתיהן שותקות.

 

 

״לי יש רק שני ילדים״ ממשיכה הדודה היפהפייה, ״בלילה שזה קרה, הילדים שלי פחדו לישון! הקטן ישן לי על הברכיים כל הלילה!״ היא אומרת. העובדה שהיא כל כך מזועזעת מבהירה לי עד כמה לא מדובר פה בפליטים חבוטים עם זעם בעיניים או חמאסניקים מוזרים בעזה, שם אנשים אומללים כבר רגילים להפצצות ולחיים מזעזעים ומעוררי אשמה וכולי. היא רגילה. היא כמוני. היא מצפה לביטחון, יחסי לפחות. יותר משהיא כועסת היא מזועזעת, המומה מקיומו של סדיזם כזה בעולם, מהאפשרות של כנופיות נקמה שמתברר שמימשו את האיומים שהם שלחו במשך חודש על כוונתם לחטוף להם ילד. ״יום לפני הם ניסו לחטוף ילד אחר!״ מצטרפת נערה אחרת לשיחה, לבושה במכנסיים וחולצה אופנתיים, עטופה במטפחת ראש עם פרחים גדולים, גרפיים, בצבעים יפהפיים וחזקים, כמו בציורים מקסיקנים ״הוא היה הבן דוד הכי מצחיק והכי אהוב על כולם, כל בוקר הוא היה עושה מתיחה למישהו אחר, את אמא שלו הוא כל הזמן היה מותח, כל בוקר היה מתגושש אתה בצחוק״ היא מספרת בצחקוק נבוך למחצה. כולם משתתקים מהחיוניות שממלאת את החלל. ברור לך שאוהבים אותה, שתמיד הקשיבו לה, שעודדו אותה להתבטא, שפינקו אותה. היא רגילה לקשב אבל נראה שהתחילה לאחרונה לגלות את כוחה. ״כל הילדים הקטנים היו תמיד אחריו כי הוא היה מצחיק נורא, מנהיג כזה ושטותניק. ממש מפה הם חטפו אותו״ היא מצביעה על העיקול והעלייה שבכניסה לבית, ממנו הגענו. ״הוא היה עם חמישה חברים שלו, והם הלכו רגע לקנות משהו לשתות. הוא ישב פה בחוץ ושיחק בפלאפון במשחק אונליין עם בן דוד שלי שהיה בתוך הבית. פתאום, הבן דוד שלי מספר, הוא נעלם לו. הוא יצא ואנשים אמרו לו שראו אותו נחטף…״ כולנו מהנהנות. ״ואתמול כמעט עצרו אותי!״ היא אומרת ספק נדהמת ספק משועשעת מהאבסורדיות של הסיטואציה. ״שמתי את היד בתיק כדי להחזיר את הפלאפון שלי, וחייל אחד פתאום שואל אותי ״יש לך נשק?״ מבלי משים היא מחקה את קולו הנמוך ונימת דבריו של החייל. ״אז אני בהלם. אני הרי רק רציתי לשים את הפלאפון בחזרה, הוא ראה שיש לי פלאפון, מה הוא רוצה? אמרתי לו ״כן! יש לי נשק, אז מה, הנה תראה׳ אמרתי לו והראיתי לו את התיק הריק. הוא תפס אותי והוביל אותי קדימה כדי לעצור אותי, לא היה אכפת לי! אבל ברגע האחרון אני שומעת פתאום את דוד שלי מרחוק בריצה ״ת׳אורהההההה״….היא מחקה אותו בדרמטיות ובסלואו-מושן. מזל…׳ כולנו מגחכות איתה, שמחות להיות קהל, שמחות לקחת חלק במשהו שיכול היה אולי לקרות גם לנו: אי הבנה שנגמרת טוב, מודות לה על הזכות לא לחשוב לרגע על בכייה של האם, לא לזכור דברים שמסתיימים ברע, ברע מאד. ׳איך קוראים לך?׳ שואלת האישה שרושמת הכל. ״ת׳אורה״, אומרת הנערה, ״ת׳אורה אבו חדיר״. קסם.

 

 

״אנחנו לא יודעים מה לעשות״ אומרת דודתה הבוגרת (השילוב של מסרט ופותנה). ״אנחנו לא אזרחים, אין לנו תעודת זהות כחולה, אנחנו לא פליטים, לוקחים לנו את האדמות, אנחנו משלמים מסים אבל לא רואים מזה השקעה בשכונה שלנו ואנחנו לא מרגישים מוגנים מול כנופיות המתנחלים שמסתובבות פה… מה אנחנו יכולים לעשות? אולי לא נשלם מסים?״ זה כבר היה יותר מדי לאחת הנשים שהגיעו והיא התחילה למלמל בשקט ״אבל, באנו לפה היום כדי להשתתף בצערכם״ היא אומרת בשקט, נעמדת ושמה את ידה בידה ״לא צריך לדבר על זה.״ אנחנו רגילות לתת הוראות. הדודה חרגה ממה שמותר לערביה מנוחמת לומר. הבת שלה מנסה להושיב אותה בחזרה, גם היא מנסה להזכיר לה את מקומה. הכאב בחצר הזו מייצר אצלי דווקא יותר חמלה כלפי המין האנושי מבדרך כלל. אני מעריכה איכשהו גם את האישה הזאת, שלמרות שהיא מרגישה צורך חשה חובה לגונן על מדינת ישראל מצאה לנכון לבוא לנחם, מעבר לעמדות הפוליטיות שלה. ״תני לה להגיד מה שהיא רוצה, את האורחת שלה, את באת לנחם אותה, את באת להצטער, אם היא כועסת על המציאות שלה, תני לה״ אני מפצירה בה בלחישה, ״אבל היא אומרת דברים רעים על ישראל!״ אומרת האישה בעודה מתרוממת מהכיסא כדי ללכת. ״את האורחת שלה,' אני אומרת, 'זה מה שהיא מרגישה. תני לה לבטא את זה. תהיי נדיבה״. האישה מתרצה ומתיישבת מחדש. אני גם שמחה עם הרצון והצורך של המשפחה לדבר ולספר. יש משהו מעודד וחזק בצורך וביכולת שלהם לתקשר, למחות, לבטא כעס וצער. איפשהו הן באמת מתייחסות אלינו כאל שותפות גורל. השיחה ממשיכה וכעבור כמה דקות יקומו המוחה ובתה ללכת. שתיהן נפרדות לשלום. הבת אפילו מחבקת בטבעיות את הדודה של מוחמד וזוכה לחיבוק חם בחזרה.

 

 

לת׳אורה יש עוד המון בבטן. ״בחודש האחרון הם כל הזמן שלחו לנו סמסים שהולכים לחטוף ילד, אנחנו חיים בפחד… המשטרה לא מגנה עלינו, המשטרה הפלסטינית כבר מזמן משתפת פעולה עם הישראלים ומושחתת בעצמה, אנחנו כבר לא סומכים על אף אחד ואנחנו לא מוגנים! מה נעשה? חיילים יורים פה חופשי, הם לא טרוריסטים? זה שהם לובשים מדים, אומר שהם לא טרוריסטים?״ אני חושבת אם לענות, אם היא רוצה שאענה, אם אני בכלל יכולה לענות משהו לעניין. באמת להתחיל עכשיו לדבר אתה על ההבדל בין טרור לצבא? ואם הצבא מפריז בשימוש בכוח נגד אזרחים, ואם הוא מתייחס אליהם בהשפלה וחוסר ענייניות, יש באמת הבדל כל כך גדול בינו לבין אנשים פרטיים שנכנעים ליצרים שלהם ומשתמשים בכוח? זה מורכב, וזה לא לעניין כאן. ״היתה פה אתמול מישהי, הגיעה לפה, הוציאה פנקס ושאלה אם מוחמד… היה…״ היא נעצרת קצת במבוכה, ״גיי, יעני״, והלוחמנות שלה והאומץ, מצטחקקים לרגע ובודקים אם הלכת אחריה למקום ההוא בו דבר אנושי לא זר, ואם אפשר להמשיך. כריזמה. העיניים שלה כאילו שואלות אותי ׳היית מאמינה?!׳. הפער בין האופנתיות שלה, הוורבליות שלה, האנגלית המושלמת והמשחקיות, לבין ההזדעזעות שלה מהאפשרות של הומוסקסואליות מבלבל אותי לרגע. אני מהנהנת. מה זה חשוב. אותה זה מזעזע, זה לא מתאים גם כי הרי מהרגע הראשון, היה די ברור שהרצח הוא על רקע לאומני… זה קרה שעות בודדות אחרי פרסום דבר מותם של הנערים החטופים מההתנחלויות, בלילה בו פלוגות מחץ יהודיות-פשיסטיות הסתובבו בירושלים וצרחו "מוות לערבים". הנשים מסביב מזדעזעות ״היא אמרה לך מי היא?״ ״עיתונאית״ אומרת ת׳אורה. ״היא אמרה לך מאיפה?״ שואלת אחת הנשים, ת׳אורה שולפת כרטיס ביקור ומגישה אותו לנשים הלא מאמינות ״מהניו-יורק טיימז״. Jody משהו. ביורו צ׳יף של הניו-יורק טיימז בישראל. האם זו שאלה עיתונאית לגיטימית? האם היא ניו-יורקרית חדורת אתוס אמריקאי של תכליתיות, ישירות, יעילות, צריך-לדעת- פשוט-לשאול? או אולי יהודיה אמריקאית עם קרובים מתנחלים שקיבלה מינוי בארץ הקודש ומתקשה להכליל את הרגישות שלה לעצמה, על ערבים? מי יודע.

 

 

״אני לומדת באוניברסיטה העברית״ ממשיכה ת׳אורה. ״קיבלנו רישיון להפגין מרשויות האוניברסיטה. עמדנו בשורה בהר הצופים עם פלסטרים על הפה בצורת איקס. השומרים באו, נעמדו בשורה מולנו, והתחילו לדחוף אותנו. ׳אתם מהווים הפרעה לסדר הציבורי׳ הם אמרו!.. אנחנו הפרענו? אתמול ירו לפה רימונים! לתוך סוכת האבלים ולחצר! הנשים פה לא יכלו ללכת הביתה עד 2,3 בבוקר, מה זה הדבר הזה? אנחנו לא בני אדם?!״ כולנו מופתעות. ״ממש לפה?״ שואלת אחת הנשים. ״כן, ממש. לא יודעת למה. העליתי את זה לפייסבוק שלי אפילו. אז שואלת אתכם, מה זה אמור להביע? מה זה הדבר הזה? מה אתם רוצים, גם כשאנחנו מתאבלים?״ הבושה שוב מציפה אותי. ברקע נשמעים הדי הנאומים מאוהל האבלים של הגברים. אני קולטת שכבר שעה ארוכה אני והנשים שמסביבי … עסוקות בלהנהן: מזועזעות. מזדהות. משתתפות. מבוישות. מבטאות הסכמה בשתיקה ובהבעות השתתפות. פסיביות. שתי הנשים הפלסטיניות אקטיביות: הן משתפות, מוחות, מתארות לנו דברים לא קלים, מציבות טיעונים, עם סימני שאלה גדולים ובתחושת דחיפות גדולה. אנחנו? מרבות להנהן, בשתיקה. עכשיו ברור לי שמשהו בשיחה הזו נשאר תלוי ופתוח. אולי בכלל כל הסיפורים הנוראיים האלה הם בעצם קריאה לעזרה, שבאופן טבעי מצפה לאיזושהי תגובה. מכיוון שהן לא זוכות לה, מספרות הנשים עוד משהו, ועוד אחד, בתקווה שבפעם הבאה תהיה תגובה מהצד השני, שבא להיטיב. ואנחנו? אנחנו מהנהנות. כואב לנו. לא נעים לנו. באנו להשתתף, חשובה עצם הנוכחות שלנו, בלה בלה בלה. יש משהו מוזר בסיטואציה. אנחנו כבר חצי שעה מסתכלות עליהן, ״מקשיבות״ ולא מספקות להן שום תגובה, שום תשובה, על כלום. בשביל מה באמת אנחנו שם? באנו להתנצל? להבדיל את עצמינו? להשתתף? ״להכיל את הכאב״? אנחנו יושבות שם בצער וברגישות ושותקות כאילו אנחנו שוות… ולרגע אחד לא עובר בדעתנו שאנחנו בכלל לא שוות… אנחנו חזקות, והנשים המוחלשות האלה הן פונות אלינו בבקשת עזרה. הן לא משתפות אותנו רק כדי להוריד מהלב. איכשהו זה לא עולה בדעתנו. לא עוברת המחשבה בדעת אף אחת מאתנו שלמרות שאנחנו אולי מיוחדות (הרי באנו עד הלום), לא יעזור בית דין – אנחנו אכן קשורות לצד המחולל בסיטואציה, אנחנו אכן סוג של שליחות של אחד הצדדים, שאנחנו יכולות ואפילו חייבות לעשות משהו מול אי צדק כזה. אנחנו באנו להשתתף, אבל הן דופקות על דלת, שוב ושוב, ואולי לא מבינות למה אנחנו לא מגיבות… אולי משהו בדמיון שלנו לדוברות הנאות והרהוטות שלהן מטעה אותנו לחשוב שמדובר פה בדיון קהילתי על סוג המתקנים שיוצבו בגינת שינקין. אולי זו התפיסה העצמית שלנו כחלשות, שגורם לכך שגם במפגש עם חולשה אמתית אנחנו לא מצליחות להחליף דיסקט. אני מרגישה כמו ילדה קטנה ומפונקת מול הנשים האינטיליגנטיות והכועסות האלה. אנחנו החזקות. בתור כאלה יש לנו אחריות. האם לא בגלל האחריות האנושית הזו הגענו הנה היום? האם אנחנו קולטות? יש פה דברים בוערים קצת יותר מ״הכלה של הכאב״. אנחנו יושבות שם כמו אחיות לחולשה, מסתכלות עליהן בעיני עגל ״רגישות״ ומזדהות. אני לא יכולה לשאת את זה. ״אנח…אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי לשנות את זה״ אני מוצאת את עצמי מבטיחה בהיסוס, נבוכה ומרגישה מלאת פאתוס מול הנשים הישראליות שמסתכלות עלי עכשיו מופתעות. קליק של חיבור נדלק בעיניים של שתי האבלות, מין פינג של הודעה שאולי הגיעה לאיזה כתובת. משהו נרגע בשיחה, וגם קצת זז. ״אני כבר לא ישנה שלושה ימים״ פונה לת'אורה בחורה ישראלית צעירה לידי. ״תגידי לי מה אנחנו יכולות לעשות?״ היא שואלת, ״מה אפשר לעשות?״ אני רואה את פניה של הצעירה הפלסטינית. היא מבולבלת. כוונתינו אולי טובות, אבל אנחנו שואלות אותה? אלוהים. מפחד שזה יישמע כאילו הבחורה הנחמדה לידי פוטרת את עצמה מאחריות כשלא זו היתה כוונתה, אני מרגישה שאני חייבת להוסיף: ״אנחנו מזדהות אתכן, חושבת כמוכן, מרגישות שזה נורא, זה מחריד, ולא הוגן. רע לנו עם זה וגם אנחנו מרגישות חסרות אונים. לגמרי.״ פעימה חלשה של הבנה מבליחה בעיניים של ת׳אורה. אין לי פתרון אבל הדבר היחיד שאני יודעת לעשות זה להתחיל בלבטא את המקום בו אני נמצאת. ״אנחנו לא יודעות מה לעשות״ אני אומרת ומתביישת בעצמי על מה שנשמע לי פתאום מתיילד ויללני. ״אנחנו מבינות את מה שאתן מרגישות, וצריך לחשוב איך להפנות את הכעס …״ ת׳אורה מהנהנת בעייפות ״כלפי האנשים הנכונים״.

 

 

מדי כמה דקות אני נתקפת בבהלה שהחברה שאיתה הגעתי נעלמה, ובודקת. היא עוד פה לצדי. די רגועה כי ברור לה שנוכחותה היא העניין. זה ממש בסדר, אבל אני חסרת מנוחה, מרגישה צורך לעשות יותר, להעביר איזשהו מסר, ליצור מגע. אני מבחינה שאני עדיין יושבת על כיסא הפלסטיק עליו שמחתי להתיישב בדרך לאימא של מוחמד וגם עדיין לא מעיזה לגשת אליה. אמא של מוחמד נראית גמורה כמובן. מדי פעם אנחה, גל בכי, ואז לחיצה עם הטישיו על האף, הפוגה זמנית בזליגה. איך אישה מרוסקת ודואבת כל כך יכולה להפחיד אותי? מה כבר יכול להיות? והרי בשביל מה באתי? הפחד שלי מעצבן אותי וגורם לי לקום וללכת היישר לשם, לאימא של מוחמד ולבת שלה שישבה לצדה. הנשים הישראליות הנחמדות שיושבות למרגלותיהן על הרצפה, מהנהנות. בעמידתי אני מאפילה על ארבעתן אבל אני עוד לא מרגישה מספיק שייכת כדי לשבת. בתנוחה הזו אני פתאום מרגישה כמו שילוב של פיל בחנות חרסינה וקלגס קולוניאליסטי. האמא והבת מדברות ביניהן. אני לא חלק מהשיחה. מה להגיד? מה לעשות? אני מתיישבת בכריעה. עכשיו אני רואה אותה מקרוב, הלב שלי מפסיק לפעום, ופשוט נופל בבת אחת לבטן שלי, משאיר חלל ענק בחזה שלי שמבקש אוויר, ואני לא מצליחה להוציא מילה. לא מצליחה. אבל מהנקודה הזו, אני מצליחה לעקוב אחר השיחה. גם היא עוסקת בכעסים ובתסכול על הפרות הזכויות, הנישול, אטימות הלב שהיא מנת חלקם במדינה המשותפת שלנו. הבת החיוורת עובדת קשה על לערב את אמה בשיחה, מתרגמת, מתייעצת אתה על שמות שכביכול שכחה, נסחפת אל עניינים שבוערים גם לה, כמו הכביש הראשי שרוצים להעביר להם באמצע השכונה מפני שההתנחלות הסמוכה לא רוצה שיעבור להם כביש באמצע החיים. כן, גם לה יש בטן מלאה. איך קוראים להתנחלות? אוי, רגע, הבת לא זוכרת את השם בדיוק… ׳מה השם אימא?' גם שם של התנחלות סמוכה יכול אולי להשכיח ולו לשנייה את הגיהינום שהיא טובעת בו בין האורחים. הנשים הישראליות מנסות לעזור לה. ״גבעת זאב״? הן שואלות בחשש שמשהה שיפוט, הטישיו של ה-אמא נלחץ שוב על אפה, הפנים שלה קצת נרפות ונראה שהיא מצליחה להתרכז לרגע בסיטואציה, ׳לא׳, אומרת הבת… אממממ… נו׳….מנסה להיזכר כשהיא נשענת הצידה לעבר אמה ומושכת את זרועה. ואז לרגע זעיר אחד הכאב ההוא מנוער, הפנים של האמא מתארגנים בפרץ אנרגיה מקומי וקטן. ״רכס שועפט״ היא פוסקת. אנחנו מביטות בה. מהנהנות. אני לא יכולה שלא לחשוב על הדבר הזה שהצליח להוות, ולו לרגע, איזה כוח-נגד לכאב הבלתי נתפס שהיא שקועה בו עכשיו, ולהפסיק, לרגע, לבכות.

 

 

תגובות
2
הוסף תגובה
2 תגובות
  • 1 תודה
    נאווה יקרה,
    ברגישות רבה תיארת את התחושות והמחשבות והרגשות במפגש הכל כך מורכב הזה.
    מה התפקיד שלנו שם? בתור מה אנחנו באות? עבור מי? למי זה עושה טוב אם בכלל? סבוך ונורא. אני רוצה להאמין שגילוי של פנים אנושיות בתוך האופל השחור הזה, מצליח לזרוע כמה נקודות של לבן.
    תודה,
    מור
    הגב לתגובה
    תודה רבה
    מור יקרה.
    תודה על המלים החמות והחשיבה המשותפת. הלוואי שאיזשהו משהו טוב יצא איכשהו מהמפגש הזה.
    נאוה.
הוסף תגובה