עוד במדור מבפנים
אוי אוי אוי :

אריאל רובינשטיין השתתף לכנס באוניברסיטת תל אביב, ומאז הביצה האקדמית גועשת

היכן הייתי
twitter-icon

יש מין אחר

| אביעד קליינברג | 17.09.13 , מבפנים
20
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> מבפנים >> יש מין אחר

חג הסוכות מתקרב. נצטווינו לקחת "פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל" ולשמוח בהם לפני ה' אלוהינו שבעת ימים. מאז אנחנו ממששים אתרוגים, מלטפים לולבים, מרחרחים הדסים וחובטים בערבות כל שבעת ימי החג. אלא שמינים האלה משמחים את ליבנו שבעה ימים בלבד. ישנן בארצנו גרסאות ייחודיות לארבעת המינים, גרסאות שאנחנו שמחים בהן כל השנה כולה.

 

 

המין הראשון הוא האתרוג הישראלי. מי שזיהה את המין הזה בעבורנו הוא ר' אמנון אברמוביץ', שהכריז כי בשם ההתנתקות יש להגן על ראש הממשלה אריק שרון כעל אתרוג. וכך עשה. על האתרוגים אסור באיסור חמור להעביר ביקורת. לכל עדה פוליטית אתרוגים משלה, אנשים שיעשו מה שיעשו, תמיד ימצאו להם מגינים ומעריצים שידברו בשבחם וימצאו בהם אלף טעמי זכות. גם כשאין בדבריהם טעם וריח מעשיהם קשה מנשוא, יש לברך עליהם שבע ברכות. ההבלים של הרב עובדיה למשל קודש הם, ממש כמו הגידופים של הפרופסור לייבוביץ'. הגניבות של דרעי והליטופים של מוטי אלון לא שינו את דעת מעריציהם, כפי שהתנהגותו הלכל-הפחות-מוזרה של עזמי בשארה לא שינתה את דעת מעריציו. הוא זכאי.

 

 

המין השני הוא הלולב הישראלי. הלולב זקוף. אין ספק שהלולב הלאומי הוא צה"ל. כאשר אנחנו נתקפים במורך לב, כאשר הגויים מחרפים ומגדפים, או מאיימים, אנחנו ממהרים להיאחז בו ומיד רווח לנפשנו. לכאורה ראוי היה יותר לברך על פרי העץ, על התמר, שיש לו טעם וגם ריח. אבל התמר אזרחי מידי. הוא אינו מסב לנו חצי מן הנחת שמסב לנו הליטוף המתמיד של הלולב. כל זקיפות הקומה הלאומית תלויה בו. בלעדיו אנחנו שטייטל עם שכנים בעיתיים. אתו אנחנו התשובה הניצחת לאלפיים שנות גלות. די לטוס בF16 מעל אושוויץ וכל החשבונות ההיסטוריים מסודרים. יש הטוענים שצה"ל הוא גם האתרוג הישראלי, שהרי הוא אסור בביקורת (האשמה היא תמיד אשמת "הדרג המדיני"). אם אתם חשים בלבול, לטפו וירווח לכם.

 

 

המין השלישי, ההדס הישראלי, הוא מכלול הנושאים הממלאים את חלל אווירנו בניחוחם ולעולם לא נשבע מלרחרח בהם עוד ועוד. קחו למשל את הכיבוש. כמה שלא תדבר עליו, לא תשבע. או קחו למשל את הקיפוח העדתי, מספיק נפנוף קל בשד ההוא וכבר נמלא חלל האוויר בניחוח מוכר וחביב וכל אחד יודע בדיוק מה לומר ובדיוק למי לא להקשיב ובדיוק למי לעשות לייק. ומה שטוב בהדסים שלנו הוא שהם פונים ישירות למערכת הלימבית, שבה הם מפעילים רגשות וזיכרונות ארוכי טווח ללא התערבות האינטלקט. גלי רגש מציפים אותנו וזיכרונות על מה שעשו לנו ולאבותינו ועל ההפגנות שהפגנו ועל עלבונות שנעלבנו, ועל חברים בחו"ל שפניהם התכרכמו, כי הכיבוש, וכל הערב הנעים בלונדון או בברלין או בפריז נהרס. מצד שני יש הטוענים שההדס הלאומי הוא הגניוס היהודי. כי לא משנה כמה יאשימו אותנו הגויים בקלגסות ברווטאלית, סטטיסטיקת פרסי נובל אומרת את שלה. למותר לציין כי בעניין פרסי נובל נסלח לזוכים מוצאם האשכנזי.

 

 

המין הרביעי הוא הערבה הישראלית. בערבה חובטים. לא תמיד ברור למה ולא תמיד ברור על מה. תמיד יימצא הפוליטיקאי או איש הציבור או סתם השלימזל שבו חובטים מכל עבר. לפעמים החבטות קשורות למינים האחרים. חישבו למשל על ג'קו אייזנברג המסכן שהספיק במחי מגע אחד בלולב האתרוגי הצה"לי לאבד את עולמו. חשבו על הורס המדינה התורן. הזדעזעו. עכשיו חבטו. תיהנו.

חג שמח.

 

תגובות
3
הוסף תגובה
3 תגובות
  • 1 האתר הזה מת כבר כמה חודשים. בטוח שכדאי להמשיך? בית קברות עליז יותר.
    מאמרים עבשים, אין פה איש.......
    הגב לתגובה
    • 1.1 אבל
      אתה פה. זה שווה הכל.
      הגב לתגובה
  • 2 4 המינים והמערכת הלימבית
    יופי! ויש עוד מודל: קודם המערכת הלימבית מסווגת אותי כאוהד של קבוצת כדורגל כלשהי - ומאז הכל קל, ברור ולא דורש שום מחשבה.

    הגב לתגובה
הוסף תגובה