עוד במדור מבפנים
שוב מופתעים :

מופתעים מההתנהגות של ביבי בעניין וועדת פלסנר? למה בעצם?

היכן הייתי
twitter-icon

תישארו בבית

| נאוה נאי | 2.05.12 , מבפנים
30
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> מבפנים >> תישארו בבית

אתה נולד. רעב, חלש, מפוחד, נצמד לאמא, מבועת מכל שינוי, חרד מכל דבר שזז, יונק, נרדם, מתוסכל כשהחלב לא מגיע. לאט לאט אתה נרגע, לומד שיש גם טוב בעולם, ומתחיל לחקור את הסביבה. אתה נבהל כשאתה מגלה שאמא לא לידך, אבל אז מוצא אותה מאחוריך, שוב חוקר, שוב מתעלף מבהלה פתאומית ושוב מוצא אותה בסביבה. לאט לאט אתה לומד שאפשר ליהנות גם מכוחותיך לחקור את העולם וגם מאהבתה של אמא…. שאפשר להיות גם אוטונומי וגם מחובר. שאפשר להיות אתה.

 

חמש עשרה או עשרים שנה אחר כך, אתה חושב לנסוע לעולם הגדול, לחקור קצת גם אותו, ללמוד קצת עליך ועליו. הנה, אתה יורד במסדרון רחב הידיים והמשופע של נמל התעופה בן גוריון, מוקף בלבני אבן  צהבהבות ו”תנכיות“ שרומזות לך שאתה לא סתם הולך בשדה התעופה, אלא מתחיל כבר את ההמראה מהקרקע של היומיום אל משהו נשגב יותר, ואיזה דבר טוב יותר להתחיל בו, מתפאורה של ימי בראשית, כתלים מערביים סינתטיים, עפעוף מתחנחן של תקופות רחוקות ומפוארות שמפמפמות מיץ פאתוס לבלוטות החופש שלך. אבל נדיב מרוב אושר אתה מאמץ את הרזולוציה הזו שמראה את המציאות המיוזעת שלך באור קצת יותר מחמיא, ושמח וטוב לב, עולץ מתחושת הרפתקה ונרגש מן הלא נודע המחכה לך מהצד השני של המסדרון, אתה ממשיך.

 

בלכתך במסדרון הארוך, ינוחו עיניך על כרזות ענק של אל-על בה נראית דיילת שחומה ומצודדת, מוארת באור רך, מסתכלת על נוסע בעיני עגל ומגישה לו משהו מעל הכיתוב ”הכי בבית בעולם“. המממ… אתה חושב לעצמך,.. נשות ישראל הן נחמדות. בעוד ריח דלק מטוסים ומזגן קריר עולה באפך… איפה השער?, אתה חושב כשמבטך נודד החוצה מבעד לזגוגיות הענק שמותקנות מהרצפה ועד לתקרה, רק כדי ליפול על פיסת דשא מוצף באור זרקורים מסנוור ועליו סידור דשא ופרחים של… בית – זה של תנובה – קווים כלליים של אייקון של בית בצבעים עזים של אדום, כחול ולבן.

 

 

אתה כבר יודע. רק צריך להזכיר לך טיפה. זהו ”הבית הישראלי“. קוטג‘, קיבוץ, דשא, פשטות, לחם לבן, סבא וסבתא, אמא ואבא תמיד מחייכים, מתמוגגים ממך, יש גם סלט קצוץ וביצה…. על מרצפות שומשום ושולחן עץ פשוט… אבל אתה ממהר, וכן, הם מקסימים אבל נראים לך פתאום גם קצת ניג‘סים, כמו שנראו לך בגיל ההתבגרות, ואתה כבר מריח מרחוק את הבשמים מרחבת הדיוטי פרי, ריחות משכרים ומורכבים שעבדו עליהם אמני ריח מפריז, שזה בכלל מקצוע שאתה לא יודע שאתה לא מכיר כי עוד לא היית בעולם הגדול. אתה ממשיך לצעוד במורד המסדרון ומגיע אל הרחבה, אחו מותגים בו רועים ישראלים ותיירים שמוזמנים להתקשט בעוד כמה מוסכמות חברתיות כדי לקבל עוד מנת סם קטנה של אישור מהעדר.

 

 

בדרך למטוס אתה מתכווץ קצת מתחת לכרזת ענק של בזק, שמודיעה לך ש“אין כמו בבית“. הממ. לאט לאט משתלטת עליך תחושה לא נעימה שמישהו מנסה להגיד לך משהו… בית, בית, בית… אולי בזה שאתה נוסע אתה לא פשוט פועל על הדחף הבסיסי שלך לחקור את העולם אלא…”נוטש את הבית“… הבית החם והמדהים שלך, שבו אמא תמיד היא לא סתם אימא שלך, אלא אימא ישראלית. ”לא, לא, זה שאני נוסע לא אומר שאני לא אוהב אתכם, לא אומר שאני אומר שאתם לא טובים“ אתה חושב מיד על המשפחה…. ומצטרף אל אחיך הנוטשים, העסוקים בלקט מציאות עטופות בצלופן מתחת לאורות ניאון יוקרתיים.

 

 

כשתשב במטוס, יתנגן ברקע הגי‘נגל ”אל עלללללל, הכי בבית בעולםםםם“ בטון "רך" שמזכיר סרטי פורנו משנות ה-70 או את הקול של שדרניות גלגל"צ שלוחשות לך קרוב מדי, עושות נעים בכביש. אתה תפעיל את המסך האישי שעל גב המושב ותראה אמא ישראלית מחכה עם בישולים ומרקים מהבילים, של אסם כמובן—כמו בבית, לבן שלה שחוזר מהחוץ (הלא-בית) עטוי מדים כמובן, (גם מדים מהודו כלולים בעניין). אין כמו גברים-ילדים עבור אמהות חולות שליטה. הוא הילד שלך: הוא גבר, אבל הוא ילד…. והוא מעריץ אותך ואוהב רק אותך, והוא על מדים… הורג אנשים רעים… אבל רק שניכם יודעים שהוא רק ילד, והוא רוצה את האוכל שלך… והוא על מדים… ואת אממממממא, האם העבריה המיתולוגית, הכל-אישה הישראלית, אמא-ישראל.

 

 

בשלב הזה אתה עשוי לחשוב שאולי יש פה ניסיון לרמוז לך משהו, בהפגזה ההיסטרית של ”בית“, אוכל, מדים, ובתצוגת התכלית הפלקטית של ”חום“ ו“קבלה מכל הלב!“. אולי גם תתחיל לנוע באי נוחות על הכסא הרך שיוצר בחברת בואינג הבינלאומית בלי שום חשד לדרמה שמתחוללת עליו, ואיפשהו תתגנב ללבך תחושה שבזמן שאתה עצמך ממריא לך בכיף  אתה בעצם אומר ”לא!“  נוקשה ורבתי,  לרוך, לחום, לקבלה בלתי מותנית ולהערצה האירוטית של אמא למדים שלך! אצל הגויים לא מבינים דברים כאלה… הגויים הם קרים, העולם מנוכר, ”הם“ לא מקבלים אותך באמת כמו שאתה, ”הם“ לא מכירים אותך.

 

 

פתאום הכול מסביב צועק… אתה עוזב את את הבייייייית, את אמא ישראל, את ה-חום האנושי, את ה-הכרה בחולשות שלך,  את ה-ביחד… הלא-מוכר הוא מסוכן, מתחיל הדם שלך ללחוש לך כמו לפני כמה עשורים, כשרק נולדת. לאט לאט אתה מתחיל לתהות אם לפעול על משאלתך הסמויה  לזחול בחזרה לחיק ”שלה“, של אמא. אבל איזו אמא? לא לאימא הלא-מספיק ייצוגית-אימהית-ציונית-ישראלית-זקופה-אוהבת שלך אלא לאם מיתולוגית, אמורפית, אמך-לא-מולידתך, אמך מולדתך, מקום התרחשותם של הדברים המוכרים בחיים שלך, אל המציאות הישראלית המדומיינת שיש בה רק “חום“ ו“קבלה“ ואוכל (כלומר, בואו נהיה ישירים – חומוס או ומרקים מהבילים).

 

 

לא רק בשדות התעופה אנחנו מוקפים בפרסומות האלה. הן מסביבנו כל הזמן ונולדות להן אחיות ובנות -דוד בקצב שלא היה מבייש את הקהילות החרדיות. כל קהילה וחרדותיה שלה.

 

 

העניין הוא, שאם לא היה גרעין של אמת בדברים האלה, הפרסומות האלה לא היו עובדות עלינו, ופרסומאים לא היו מקיפים אותנו במסרים האלה. ואני שואלת: מה מריחים אותם פרסומאים, ”הלוחשים לעדר“? מה הם רואים שגורם להם ללחוץ שוב ושוב על הדוושה הפבלובית הזאת? לפי אותם מעצבי התודעה ולוחשי הפסיכה שלנו, המראות של אמא שמביאה אוכל ומעריצה את המדים והאחים שלך אמורים להוות תחליף לרצון שלך לפרוס כנפיים, לחוות חוויות אחרות, לפגוש רחמנא לצלן, לא-ישראלים. מכיוון שאפשר להניח שכשרונם של הפרסומאים הוא רגישות לכל המיות הנפש ישראלית, אני תוהה מה בנפש הישראלית כל כך מבועת מאקט של התרחקות – זמני או קטן ככל שיהיה – שבאותם רגעים של פריסת כנפיים, צריכה הסביבה להפעיל את כל התותחים הרגשיים הכי כבדים כדי לצרוח ”אנחנו קיימים“, ”אל תשכח אותנו“, ”אנחנו אוהבים אותך“ במקום משהו קצת פחות חרדתי, כמו ”נתגעגע אבל איזה כיף לך שאתה יוצא להרפתקה!“?

 

 

קריאה בין השורות של מוטיב הבית בפרסומות הישראליות – אל על, בזק, תנובה, אסם ואחרות, יכולה לרמז על כך שאולי בנפש הקולקטיבית שלנו, ישראלי לא יכול להיות סתם אינדיבידואל, מבוגר, מופרד, מובדל, חופשי, שנע בעולם מתוך ביטחון פתיחות וסקרנות. כל אלה מיד מאיימים לרצוח את ”הבית“, ומעוררים אצל ”אמא“ חרדות מטורפות. האמא הישראלית היא האמא היהודייה ששינתה טקטיקה. פעם היא שאפה שבנה היקר יצא מהגטו ויצליח בין הגויים. כצידה לדרך היא נתנה לו מזוודה גדולה עם רגשי אשמה. אחרי שיזכה בפרס נובל ובאוסקר הוא יחזור הבייתה להודות למי שהקריבה בשבילו הכול. בתה הישראלית לא מתעניינת באוסקר. היא מעדיפה שהבן לא יצא אל מחוץ לגבולות הבית היהודי בכלל. מי צריך את העולם של הגויים? אצלנו הכי טוב. תחזור מהר. אימא מחכה לך. צה"ל מחכה לך. רק אנחנו אוהבים אותך, תינוק שלנו. אין כמו הבית.

 

 

הדבר העצוב הוא שהלחיצה על כפתורי הרגש עובדת. הישראלי של היום הוא אדם ברגרסיה עמוקה. הוא כמה לסיפוקים מיידיים  – חרד מזרים, מתקיף את מה שמתסכל אותו, חי בסרטים פרנואידים ואלימים, משליך את התוקפנות על הסביבה כאילו היא באה ממנה ובכלל לא ממנו, לא מעז להתרחק מאמא מולדת, לא רואה את סביבתו, ומעריץ את עצמו, למרות, ואולי בגלל, שהוא עדיין לא מזהה את עצמו במראה.

 

 

תגובות
1
הוסף תגובה
1 תגובות
  • 1 אז מה עושים?
    בארה"ב נהוגים 10 חוקי MURPHY .
    ישנו, למהדרים, החוק ה-11 :
    THE ONLY REAL PROBLEM IS WHAT TO DO NEXT
    הגב לתגובה
הוסף תגובה