עוד במדור מבפנים
הלוגו של השואה :

האיסור על השימוש במילה ״נאצי״ הוא לא רק אווילי אלא גם מסוכן

היכן הייתי
twitter-icon

פרס קונפרנס

| אביעד קליינברג | 22.06.13 , מבפנים
24
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> מבפנים >> פרס קונפרנס

חגיגות יום ההולדת של שמעון פרס בלעו לשעה את סדר היום הציבורי. בגבולות שקט; הממשלה, על כל תחלואיה, יציבה. הכלכלה, על כל איומיה, אינה עומדת בפני קריסה. מרכז הבמה פנוי. בעונת המלפפונים, המלפפון הנשיאותי הוא חדשות לוהטות לא פחות מן הישבן של האח בנט. הפרשנים בחנו אפוא את מופע האימים הנשיאותי מכל צד. היה דיון בצד המוסרי חברתי: תראו כמה כסף הוציאו על מופע הראווה הזה. בכסף הזה אפשר היה לתפור 7000 זוגות מכנסיים ליתומים מן הפריפריה. היה דיון בצד ההיסטוריוגרפי: שמעון פרס הוצג כמתחרה למקימה האמתי של המדינה, (בן גוריון? בגין? הרבבובדיה? תלוי את מי שואלים) ולחוזה המדינה האמתי (הרצל? זאב ז'בוטינסקי? החזון איש? שוב תלוי). המבקרים בחנו את הצד הפסיכו-פוליטי של הבעיה הפרסית. הם טענו שאחרי יובל של תיעוב (נשיאנו האהוב היה עד לא מכבר אחד האנשים המאוסים בישראל, אדם שהצליח להפסיד במרוץ לנשיאות למשה קצב!) הנשיא אינו מסתפק בלגימה ממי הכבוד, אלא רוצה להשתכשך בהם ולהחדיר אותם לכל נקב ונקבובית בגופו ובגופנו.


 

ולבסוף נידון בהרחבה הפן הוולגרו-גועלי של הפסטיבל. מילא לרצות להתחכך בגדולי עולם, אבל שרון סטון? שרון סטון?! ומה עם הסרטים הסטליניסטים על המנהיג האהוב, שנראו כאילו הכינו אותם לירון וניראל מוועדת הקישוט של כיתה ח3 בבית הספר על שם קים ג'ונג איל? ומה עם מופע האימים הבימתי שנראה כאילו נעשה על ידי צדי צרפתי בימי הלהקות הצבאיות היותר איומים שלו (חיקוי מוזר של ברודווי בשנות השלושים, מימיקה של סרט אילם ולהקת הצבא האדום)? ומה עם הנאום הצעקני, האווילי, של טוני בלייר אחד מן המתוחכמים והאינטליגנטים שבמנהיגי המערב (יותר משהנאום מבטא את בלייר הוא מבטא את דעתו עלינו). ונהרות החנופה שיותר מכל מבטאים בוז עמוק כלפי המוחנף (רק אדם נטול כל מודעות עצמית יאמין לדברים)? ומה עם פרצופו החמוץ של רוברט דה נירו? Hasn't the Jewish people suffered enough? ועוד לא אמרנו כלום על מופע הפסאודו-עלבונות המביך של עדי אשכנזי (מתברר שהטענה שלידה גומרת את חוש ההומור נכונה) ועל ההטרדה המינית של הנשיא לעין המצלמות על ידי אייל גולן, ועל האצבע המונפת של שלמה ארצי ועל הנזיפה המתחסדת של אריה דרעי (הוא ויתר על מקומו בפסטיבל כי הוא לא אוהב אירועים המוניים ובזבזניים–אירועים כמו אצטדיון מלא בצווחי "הוא זכאי" למשל). אם יש אלוהים, כל מה שנותר הוא ללחוש באימה את שמו: אלוהים, אלוהים אדירים.

 

 

אבל לא בטוח שיש אלוהים. הלחישות לא תעזורנה אפוא. מעבר לזה, אם יש משהו שפסטיבל הפרס לימד אותנו, זה שדיבור בישראל מתחיל בפול ווליום ומשם אפשר רק לעלות. פרס אינו מדינאי ממדינה קטנה במזרח התיכון, מדינאי עם רקורד שנוי במחלוקת שהצליח להגיע לגיל תשעים, אלא אחד גדולי עולם שאפילו שרון סטון מעידה על גדולתו ועל סקסיותו. שרון סטון! "נו טוף", כמו שהיה יצחק שמיר, התגלמותו המזוקקת של האנטי פרס, אומר.

 

 

הפסטיבל נגמר. זה הרגע לסיגריה שאחרי. זה לא הניקוטין שחשוב, אלא המבט המפוכח על האירוע מנקודת מבט פחות רוויה באדרנלין והורמונים. בואו נחזור אפוא בקצרה למה שהיה לנו. אם רואים בפסטיבל פרס לא אירוע יחצני מגלומני למדינאי בינוני שאריכות הימים הפכה אותו מהאבא השנוא לסבא האהוב, אלא אירוע תעמולה למדינת ישראל של ביבי ובנט, היה שווה כל גרוש. התערובת של קיטש, רחמים עצמיים ושגעון גדלות היא בדיוק מה שמדינת ישראל של נתניהו מבקשת לשדר. פסטיבל פרס עלה הרבה פחות מסרטי תעמולה רשמיים וזכה להרבה יותר אהדה (בעולם כידוע פרס, אחד מן הפוליטיקאים התככניים והמשחיתים ביותר בישראל, הוא "הפנים היפות" שלנו). מעולם לא היה לנתניהו יחצן מסור יותר, נאמן יותר ואפקטיבי יותר מפרס. אשר לילדים בפריפריה, יש משהו דמגוגי בטענה הזאת. אי אפשר לשלוף אותה כארנב לנוכח כל אירוע. פסטיבלים עולים כסף. מעבר לזה, למדינת ישראל החדשה-ישנה בקושי אכפת מריקי כהן מחדרה. אתם חושבים שאכפת לה ממוחמד אגבריה מאום אל פאחם? נו באמת. אין בפסטיבל הצגה מעוותת של סדרי העדיפויות הלאומיים, אלא שיקוף מדויק שלהם.

 

 

ומה בדבר ההיסטוריה? האם אין הפסטיבל מנסה לעוות אותה—לתת לפרס קרדיט שלא מגיע לו, להדחיק את התרגילים המסריחים הרבים שבהם היה מעורב, את תרומתו האדירה למפעל ההתנחלויות ולהרס הפוליטיקה הישראלית? התשובה חיובית כמובן, אבל גם כאן ניכרים אותות הזמן. בישראל של ביבי, ההיסטוריה היא אלסטית, היא נכתבת מחדש כך שתתאים לאדונים החדשים. פרס רוצה להיות אחד מהם, והם בטובם מניחים לו. ומדוע לא? פרס הוא הפנים היפות של ישראל, זאב בעור כבש. אבל איזה מין פרס היה פרס רוצה שנזכור? הוא רוצה שנזכור איש חזון ועקרונות. בפועל היה איש ביצוע והיעדר עקרונות. ההיסטוריונים יכתבו את זה בספרי ההיסטוריה שלהם ושום פסטיבל לא יגרום להם לשנות את דעתם. אבל לפרס לא באמת אכפת מן ההיסטוריה כפי שלא באמת אכפת לו מן העתיד שבשמו הוא מרבה לדבר. לפרס אכפת מדבר אחד בלבד—מן ההווה. לו היה אכפת לו מן העתיד היה נוהג אחרת, לוקח סיכונים, נלחם על עקרונות. אבל לפרס אכפת רק מן העתיד של ההווה ומן ההיסטוריה של ההווה. אכפת לו הרבה יותר מן החנופה הריקה שמומטרת עליו עכשיו מאשר מן הידיעה הפנימית, המוסרית, שעשה את מה שנכון וראוי באמת למען הדורות הבאים. במילים אחרות, אכפת לו מאד מכוכבניות עבר המוכנות להתרפק עליו. והפלסטינים? בזה הוא שותף לדעתו של האח בנט. ​הפלסטינים בתחת שלו.

 

תגובות
18
הוסף תגובה
18 תגובות
  • 1 נשכני, צורב ומדויק
    רק משפט אחד צרם לי (אף שמעולם לא ילדתי):

    "מתברר שהטענה שלידה גומרת את חוש ההומור נכונה".
    הגב לתגובה
    • 1.1 אבל זה נכון
      למרבה הצער, אצל רוב האנשים שאני מכירה, הלידה שלהם חיסלה להם את חוש ההומור. ואצלי - גם חלקים נכבדים מהאינטלגנציה .
      הגב לתגובה
      • 1.1.1 שימי לב למה שכתבת :)
        "אצל רוב האנשים שאני מכירה, הלידה שלהם חיסלה להם את חוש ההומור". אכן הלידה היא אקט םראומטי עבור העובר, וייתכן שזו הסיבה לכך שרוב האנשים חסרי חוש הומור. האם לכך כיוונת? או שהסיפא מוצדק... ;-)
        הגב לתגובה
        • 1.1.1.1 :-) הסייפא מוצדק
          הריישא - היה בצחוק

          אבל אם זכרוני פחות פגוע, האם מדובר במתרגמת של לאקאן ? (סתם סקרנות)
          הגב לתגובה
      • 1.1.2 דלית, אם זו
        כמות ההומור שנשארה לך אחרי הלידה, מפחיד, או בעצם - מצחיק לחשוב מה היה לפני.
        הגב לתגובה
        • 1.1.2.1 :-)
          כל מה שאני יודעת הוא, שהייתי כנראה מאד מצחיקה לפני הלידה. לראייה, אמא שלי עוד הספיקה לצחוק למראי, ברגע שיצאתי לאוויר העולם ומרגע זה והלאה, חדלה לגמרי.

          באשר ללידות שלי - אומרים, שכל לידה מחסירה מחצית מהאינטגנציה של האם. ולי יש הרי שלושה ילדים - ככה שאיבדתי כמעט שני שליש מהאינטלגנציה שלי :-)
          הגב לתגובה
          השאלה פראו פרופסור דוקטור זוטר
          היא ממה התחלת. המצף נראה מאוט עגום. מאוט עגום.
  • 2 פרס והומור
    לא אכניס את ראשי בין אראלות ומצוקות בעניין לידות ואבדן חוש הומור. מניסיוני (לא האישי) אלא בהסתכלויות של לפני ואחרי - זה לא נכון (או לא נפוץ).

    אשר לנשיאנו - כל המוסיף על דברי אביעד - גורע.
    הגב לתגובה
    תודה
    תודה
  • 3 נערי בן גוריון
    בן גוריון נהג לאמר שאינו יודע לעמוד על טיבם של אנשים. לגבי ה"זקנים" שהלכו עימו כברת דרך ארוכה למד בסופו של דבר. אבל לגבי הצעירים "נערי בן גוריון" לא הספיק.
    מעניין מה היה אומר הוא על הארוע אבל בשביל זה צריך
    את וודי אלן...
    הגב לתגובה
  • 4 נו... אבל,
    רק לפני "יומיים" (שכחתי מתי) כתבת לנו על הדמנציה הלאומית שאנו לוקים בה. ולמיטב ידיעתי, זו מחלה שהסימפטומים שלה הולכים ומחריפים עם הזמן, כך שקצת חמלה כלפינו לא תזיק.

    ואם כבר להיות יותר עצבנים מזהבי, נראה לי שזו היתה רק "חזרה גנרלית" למה שיהיה פה כשאבי האומה החדש שלנו (שרק יבדל"א) יחזיר את המפתחות לסדרן העבודה.

    ועכשו קצת רצינות היסטורית!
    אני בטוחה שמעטים שמו לב שבמפה שהציגו בברכות מכל העולם ישראל הוצגה בגבולות 67...
    הגב לתגובה
  • 5 לשאלתך, אביעד
    התחלתי עם גאונות צרופה

    אסביר זאת באמצעות לוגיקה:

    1. כל הורה שהכרתי אי פעם , העיד על כך שהילד שנולד לו -גאון
    2. אני נולדתי

    משמע, נולדתי גאון

    ואם יש לך בעיית אינדוקציה באשר לסעיף 1 - נוכל, למצער, לקבוע כי היכרות עמי היא המתכון הבטח להולדת ילדים גאוניים.




    הגב לתגובה
    צחוק זה טוב, גם אם הוא אחרון, שהרי צוחק מי שצוחק (אחרון)
    על פי הזיפורים המשפחתיים, הראש שלי היה כל כך גדול כשנולדתי, שהרופא הלך לברר קודם אם היו עוד מקרים של לידת דלועים במשפחה. כשהתברר שהתשובה היא נגטיבית, הוא הגיע לאימי והודיע לה בנימוס נמרץ: פראו קליינברג, גלוקוונשה (ברכות), נולט לך אבטיח בריא ושלם. הרשי לי לברך אותך ואת האב המאושר. אשמח לראות אותו בהזדמנות, אם יוכל לעזוב את המקשאה לביקור קצר בבית החולים. על פי האגדות אמא שלי התעלפה והתעוררה רק כשמלאו לי 18 כדי ללות אותי לבקו"ם. המילים האחרונות שלה שאני זוכר מחלון האוטובוס היו: אביעד, אל תהיה ראש קטן!
  • 6 ומה היו מילותך הראשונות?
    לא רק אבטיח, גם אקיים?
    הגב לתגובה
  • 7 מקדש פרס לשלום !!!
    פולחן אישיות של אדם שפנטז וחלם הרבה, אך הגשים מעט....במרוצת השנים, הרבה שנים דיבר ופטפט ללא לאות על חזון ועל שלום, אך דבר וחצי דבר לא צמח מחזונו וממזרח תיכונו החדש...הכל התנדף באוויר כאילו לא היה כלל ...הבטיח ומעולם לא קיים...בעצם קיים, קיים פולחן אישיות מפואר ומתואר כל רגע 24 שעות ביממה במשך כל ימי השנה....בנה לו בית מקדש (מרכז פרס לשלום)שינציח את גאוותו, תהילתו ואת האגו שלו לעולמי עולמים....
    הגב לתגובה
  • 8 בכל זאת יש בו משהו
    ובכל זאת...
    לפני עשר שנים חגג עם ישראל את יום הולדתו השמונים של פרס. המסיבה נחגגה ברוב פאר והדר בהיכל התרבות בנוכחותו של קלינטון ונכבדים אחרים. היו דוגמנים ודוגמניות (קחי אותי שרון..) שהוכנסו להיכל לפני מפקד חיל האויר לשעבר וגם לפני...
    הארוע חלף ללא הדים נרחבים ואפשר לאמר שהיה אפילו מכובד, וכן,גם אז הגיע קלינטון שהאפיל בחינו על בעל השמחה.
    אבל בואו ונעזוב לרגע את המסיבות (שהעם בישראל מאוד אוהב להציץ בהן..) ונתמקד באיש שבכל זאת תרם תרומה משמעותית לבטחון המדינה.
    על דרכו הפוליטית עוד יכתבו ספרים רבים מנקודות מבט שונות
    שהרי אין כותבי היסטוריה אוביקטיביים. גם ספרו של מיכאל בר זוהר
    (הביאוגרף של..) אינו סוף פסוק (והוא נסמך על מקורות ראשונים)
    ויבואו רבים אחריו.פרס כמו מנהיגים לפניו ואחריו אכזב וגם הוביל
    מהלכים חשובים הוא אינו טלית שכולה תכלת אבל בכל זאת יש בו משהו
    אם נקרא לזה כריזמה (בהחלט לא מהסוג של דיין) שיש ביכולתה לסחוף אחריו אנשים הרי שגם בכך יש תועלת לעם היושב בציון.

    הגב לתגובה
    • 8.1 מה זה ה"בכל זאת" הזה?
      לא הבנתי, מה "בכל זאת" יש בפרס, שכביכול מהווה הצדקה כלשהי לפסטיפרס שאביעד מתאר בכישרון כזה. מצטערת, לא חזון, לא עקרונות, לא כריזמה. איש ביצוע שעשה את מה שאמרו לו שצריך (בן גוריון, הכור בדימונה) ואחר כך עשה מה שיכול כדי להישאר למעלה, נכשל פעם אחר פעם, איבד סופית את דרכו כאשר, לאחר רצח רבין, חשב שהוא צריך להראות שגם הוא מאצ'ו, עשה את "ענבי זעם" וחטף סופית את המגיע לו על כך. זה שהוא נשאר בשטח והפסיק לסכן יריבים פוליטיים, זה היה רק בונוס בשביל שרון וביבי, שהצליחו למצוא את הבובה המושלמת לייצוג גישראל ב... איפה? בדאווס? אז מה יש בו, בכל זאת?
      הגב לתגובה
      • 8.1.1 לעדי
        עדי,
        אם ניקח אחד לאחד מנהיגים ומקבלי החלטות נוכל למצוא בהם פגמים למכביר. אם זה דיין שודד העתיקות או בגין המחזיר לחיים באמצעות קבורה מחדש של לוחמי בר כוכבא ואפשר להוסיף בלי סוף. אבל מה לעשות הם היו אלה שהובילו אותנו לטוב ולרע (וגם רע מאוד) ובכל זאת(למרות שאני מסכימה לכל מה שכתב אביעד וגם לדבריך) אני מרשה לעצמי לבחון את תרומתו(ובהיבט הבטחוני היא רבה מאוד.הוא עבד עם בן גוריון וניהל את מערכת הקשרים עם אירופה בזמנים שלא חלמו על מסיבות,בכשרון רב)
        מאוד מקובל על עמיתיו בחו"ל(קיבל את אות לגיון הכבוד).וכמו אחרים לפניו וגם אחריו זגזג בעולם הדמדומים הפוליטי,לפעמים הצליח ולפעמים לא. אי אפשר (לפחות מבחינתי) שלא להעריך את יכולת ההישרדות שלו ואת הפופולאריות שלו בעולם וגם זה משהו.וכמובן שאלה לא חפים מביקורת נוקבת.
        הגב לתגובה
הוסף תגובה