עוד במדור מבפנים
איך תהפוך לסדרתי :

נמאס לך מהאקדמיה? בא לך על פרס האקדמיה? הדיסטרויר נחלץ לעזרתך

היכן הייתי
twitter-icon

ללא ספק

| נאוה נאי | 23.11.12 , מבפנים
12
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> מבפנים >> ללא ספק

 

 

 

 

טוב שהעיתונאים של ישראל עדיין מתאמצים כל כך להעמיד פנים שיש בישראל דמוקרטיה, כי נבחריה, כבר הפסיקו אפילו להעמיד פנים.

שמונה ימים התנהל בישראל מבצע צבאי שדרש התגייסות לא רק של 75,000 חיילי מילואים אלא גם של שבעה מיליון איש, ובמשך שבוע שלם אף אחד מהגנרלים ומהמנהלים של המבצע הצבאי-מדיני העצום הזה לא ענה על אף שאלה. לא זו אף זו – אף אחד אפילו לא ניסה לשאול ולו גם שאלה בודדת אחת את האחראים לחייהם ולמותם של לוחמים ואזרחים משני צידי הגבול.

 

 

מהרגע ש“חוסל“ רמטכ“ל החמאס ג‘בערי, נכנסה ישראל לחרדת מלחמה (כאילו אנחנו הננו דיירי מחנות פליטים, כאילו אלינו הולך בקרוב לפלוש אחד הצבאות הגדולים בעולם, ולפוצץ לנו את הצורה, מהאוויר, מהים ומהיבשה). הוכרזה מסיבת עיתונאים. רובינו רצנו הביתה להספיק לשמוע את ראש הממשלה ואת שר הבטחון מסבירים לנו מה שחשבו שטוב לנו לדעת. את המושג ”מבצע“ שמרו לשם הרשמי של המהלך, בטלוויזיה ובצבא. הרשת והעם היו במלחמה. כשסיימו לדבר השתררה הדממה הקטנה הזו של דרמה גדולה, שקט של לפני סערה. ואז פנינו לצפות בעיתונאים–”חריפים“, ”רהוטים“, ”ביקורתיים“—הרוטוויילרים של הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. ציפינו לשאלות, להבהרות לספקות. אבל במסיבות העיתונאים החדשות אין שאלות; אין. ואין פוצה פה ומצפצף. שקט יורים. כלבי השמירה של הדמוקרטיה יושבים כמו פודלים המקשיבים רוב קשב לקול אדוניהם מול הפוליטיקאים, שלהם הם בזים כל השנה, ומקבלים את התפקיד שהוטל עליהם בכובד ראש. תפקידם הוא לא לשאול שאלות ולעזור לעם ישראל לא לשאול שאלות. את התפקיד הזה הם מילאו נאמנה. בסוף הדברים פונים אחורה למצלמות כדי להתחיל לדבר. ”לדווח“. ”לפרשן“. למלא את הזמן.

 

 

לרגע קטן אחד, לא עלה בדעתו של אף אחד מכלבי השמירה של הדמוקרטיה לשאול מה פתאום, מה המטרות, מה המחיר, מה יקרה אם הכל ישתבש. אסור לשאול שאלות. לא כמה זמן, לא שיקולים בעד ונגד, לא סוג המטרות, לא האסטרטגיה הכללית, לא שום דבר. במשך שמונה ימים שלמים, כשכמויות חומרי הנפץ והפצצות שנופלות בשמי המזרח התיכון המפויחים הולכות וגדלות, לא עלה על דעתו של אף אחד לדרוש שהאחראים יענו על שאלות. אפילו קצת שאלות. לא עלה על דעתו של אף אחד מן הטרויקה הישראלית (ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל) להתייצב למסיבת עיתונאים אמיתית ולהתמודד עם התהיות של שולחיהם. אם היו שאלות ששאלו העיתונאים את עצמם ואת מי שבהה בהם, ענו עליהן דובר צה“ל העילג והאלטר-אגו הטלוויזיוני שלו, רוני דניאל, שהיה בעיצומה של בולמיית טסטוסטרון בת שמונה ימים שלמים, בשידור חי.

 

 

סוף המבצע הגיע בסופו של דבר. שוב כונסה מסיבה ושוב לא ניתן מקום לשאלות. מהתקשורת הישראלית קיבלנו הרבה תמונות של אנשים רצים וקירות בתים מחוררים,  מעט תמונות מתוצאות ההפצצות בעזה ועיתונאים ישראלים, מפרשנים ודנים ומתלקקים זה עם זה. דבר אחד הם לא עושים – לא מבררים. לא דורשים מנבחרינו לספק תשובות אמיתיות, לא הערכות אולפן. גם כשבמשך יומיים דנים על הפסקת אש, לנו, חיילי הדמוקרטיה של ביברמן, מגיעות רק ספקולציות, לא התייחסות ישירה. וזהו, אצל ה“מנהיגים“ נפלה ההחלטה: הפסקת אש. למרות שיש הפסקת אש ממשיך ירי הטילים. מוזר. המנהיגים עולים לבמה מול עיניהם הפעורות של ”העיתונאים“ לקידה אחרונה. הם מכריזים על הפסקת האש. אין שאלות. והעיתונאים? כן המפקד. רביב דרוקר רומז בחצי משפט עדין ומתנצל על כך שהדבר אולי קצת ”תמוה“ ומיד צולל בחזרה לחרושת הלהג.

 

 

 

לנו, ה“אזרחים“ הישראלים, נותר רק לקבל את הרמזים הלא מילוליים בקשר לאיך להרגיש (התגייסות, פאתוס ורחמים עצמיים), להמשיך להיות עדר-של-בן-אדם-אחד, לבהות בהצגה הגדולה המועלית בתוך תאטרוני הנפש שלנו ושכבר לא זקוקה בכלל לשחקנים הראשיים. הצגה שבה יש ”מנהיגים“ נורא ”חשובים“ שמדברים בסבר פנים ובטון ”חמור“, בקצב איטי, לפעמים מונוטוני (אחרת איך ייראה ליברמן כ“מתון“ ו“ניטרלי“?), "מטפלים" בעניינים, מנהלים את האלימות והתוקפנות שלהם ושלנו, מי יודע  איך, לטובת מי או למה (הרי אסור לשאול), מחליטים על התזמון שלה והעוצמה שלה, זורקים את הרמזים הרגשיים שאומרים לישראלים מה המצב (חמור) ומה הם אמורים להרגיש, ובסוף חוזרים לבמה לזרוק כמה מילות קוד לעוסות רק כדי להשאיר את העבודה השחורה לפודלים המאולפים של הדמוקרטיה, שאיזה יופי שהם נשארים שם, הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא עונג הנרקיסיטי שהם מפיקים מלראות את פרצופם ”הרציני“ ניבט אליהם ממצלמת הטלוויזיה.

 

 

 

האם הדברים האלה שראינו בטלויזיה היו ”מסיבות עיתונאים“? מסיבות אולי, אבל עיתונאים? לא ממש. מה היה תפקידם של ה"עיתונאים" שם? להכניס לאולם את המצלמות? להביא את המיקרופונים? לקבע את החוטים של המצלמות עם נייר דבק על הרצפה כדי ששומרי הראש לא ימעדו? בשביל זה לא צריך גוורדיה ”ממלכתית“ ומכובדת שלובש פנים רציניות ומשוררת את מילות המנהיג. די בכמה פועלי במה. לא עבור עיתונאים נועדה ההזמנה למסיבה הזו. מי שהסכים להיות במסיבה הזו על תקן של עיתונאי, הוליך את ציבור הצופים בו שולל. הדבר שעל עיתונאי ישראלי שמכבד את עצמו, את המקצוע שלו ואת הצופים שלו, לעשות כשהוא מקבל הזמנה למסיבה כזו הוא לסרב להזמנה. אין שאלות? אין עיתונאים.

 

תגובות
12
הוסף תגובה
12 תגובות
  • 1 קרב
    לא כל העיתונאים עשויים מיקשה אחת.
    היו שדיווחו מהשטח היו שדיווחו ופירשו מן האולפן והיו גם הפרשנים
    אשר הוזמנו לאולפן. את השאלות הציבו העיתונאים לפרשנים למיניהם וחלקם הביעו דיעות ועוד איך.
    לעומת כל הפטפטנים והרהבתנים במלחמות/מבצעים בעבר(מכה קלה בכנף..)הפעם התנהלו הענינים באיפוק. עכשיו אנחנו נמצאים בנקודת זמן מאוד מתאימה לשאלות נוקבות,לביקורת והוצאת השדים מהארון בייחוד כשאנחנו ניצבים לפני בחירות. כאן על התקשורת להפשיל שרוולים ולצאת לקרב על זהותה של הדמוקרטיה שלנו.
    הגב לתגובה
    שאלות
    ודיאלוג הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, כמו גם ההבנה של ה"מנהיגים" של מדינה שהם שליחים של הציבור ולא ההיפך. אני מסכימה שהפעם נראה היה שיש שליטה בעוצמות האלימות שהפעילו מקבלי ההחלטות. אבל אני מדברת על משהו אחר לחלוטין, הרבה יותר עמוק: המוכנות האוטומטית של עיתונאים ושלנו האזרחים, לקבל במשך 8 ימים מסיבות עיתונאים ללא כל אפשרות לשאול אף שאלה מראה על משהו מאוד מקולקל בתפיסה העצמית שלנו כדמוקרטיה, כאזרחים ששואפים לרציונליות מסוימת, כשותפים בחיים שלנו. ללא קשר לחשבון נפש של אחרי. קראי לזה איך שאת רוצה, בעיני זו לא ממש דמוקרטיה, וזו לא ממש עיתונות.
  • 2 שאלו יהיו הבעיות שלנו.
    הפוליטיקאים שלנו פשוט למדו מהטובים ביותר.
    אובמה לא ערך מסיבת עיתונאים שבה ענה על שאלות במשך חמישה חודשים (!) לפני הבחירות.
    אם חששת, לדמוקרטיה האמריקאית שלום.
    ובכלל, למי שזה עניין אותו היה המון זמן לשאול שאלות לאורך השבועות שקדמו למבצע ובהם הפלסטינים ירו עשרות רקטות על ישובי הדרום (יותר מ-700 מתחילת השנה!), ירו טיל נ"ט מתקדם על סיור צה"ל בצד הישראלי, ופוצצו מנהרת תופת בצד הישראלי.
    הגב לתגובה
    נכון
    אובאמה לא ענה על שאלות לפני הבחירות אבל לא היה שם משבר בטחוני או דרישה מאמריקאים לשלם בחייהם על משהו. אני חושבת שגם בשבועות שקדמו למבצע היה מקום שהפוליטיקאים שלנו יתראיינו, ושהעיתונאים שלנו יצפו מהם לענות על שאלות. רבין היה מתראיין כל הזמן, עד לגבי אשכנזי הרמטכ"לים נהגו להתראיין (כלומר זה לא עניין של ימין ושמאל). הפוליטיקאים היום לא מתראיינים בכלל, העיתונאים והאזרחים מקבלים את זה, ואנחנו ממשיכים להרגיש כמו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לי זה נראה לא טוב.
    • 2.1 אשליות
      א. יש לנשיא ארה"ב מספיק נושאים קריטיים שהוא מתעסק בהם. אבל אם את מתעקשת לדבר דווקא על עניינים צבאיים אז רק במהלך השנה הזו נהרגו כ-300 חיילים אמריקאים באפגניסטן. שלא לדבר על סיפור הקונסוליה בבנגאזי. ובכל זאת, הנשיא "השקוף ביותר" (כך הוא כינה את הממשל שלו) לא טורח לענות על שאלות בנושא.

      לגבי השתקנות של ראשי ממשלה – אני חושב ששרון היה הראשון שממש מיסד את זה כאסטרטגיה פוליטית. אבל באשר לעיתונאים "הנשכניים", אל תשלי את עצמך – רבין לא נדרש לענות על שאלות קשות. כשהוא העביר את הסכמי אוסלו בעזרת שוחד פוליטי גס, כלבי השמירה של הדמוקרטיה היו עסוקים במחולות ולא בשאלות. כמה שנים אחר כך, כאשר שרון הזדקק למסך ערפל תקשורתי על מנת לבצע את מחטף ההתנתקות, אחד מבכירי העיתונאים בישראל אפילו המציא בלי בושה שם לאופוס אופרנדי הייחודי הזה של התקשורת הישראלית: לאתרג.
      הגב לתגובה
      מסכימה, אבל
      זה עדיין לא אומר שכך צריך להיות. בנוסף, אפשר להקביל את אפגניסטן למצב בהתנחלויות - מצב מתמשך שמסכן בטחון של אנשים רבים ושכמובן גם עליו צריך לשאול שאלות. עדיין יש טיפה הבדל לדעתי בין המצב המתמשך (שצריך לשאול עליו ולקבל דין וחשבון) ובין מצב משברי שדורש התגייסות כללית.
      • 2.1.1 זה עוד כלום
        יפה שעברנו לסוג הדיון החביב עלינו--באמריקה יותר גרוע, בשמאל עיותר גרוע, באירופה יותר גרוע. תמיד יש מקום שבו יותר גרוע. אפשר להסכים שגם באמריקה הדמוקרטיה בצרות (נכתבו על זה מספר מאמרים באתר) ואפשר בהחלט להסכים שאוסלו הייתה מחטף שערורייתי בסגנונו האהוב של נשיאנו (למרות שרבין הוא שחתם על המסמכים). אפשר להסכים שאמנון אברמוביץ' הוא לא עיתונאי ושבמדינה מתוקנת הוא היה מפוטר מיד אחרי הכרזת האתרוג שלו. עכשיו אחרי שהסכמנו על כל אלה (אני מוכן להסכים גם על סדרה ארוכה של הכרזות בעניין ארה"ב ואירופה, האם מותר לנו לומר שההיעדר הגמור של שקיפות (אני מצביע בעד הסכם האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו בלי לדעת כלום על תכנו) הוא תופעה מסוכנת ופסולה, אפילו אם נמצא לו אחים ורעים בעולם?
        הגב לתגובה
        • 2.1.1.1 דמוקרטיה ישראלית
          עוד מימי ה-'מדינה בדרך' לא הפנמנו את הצורך בדמוקרטיה וכאשר נעשה בה שימוש זה היה מין 'כאילו דמוקרטיה' ללא אופוזיציה. במספר מצבים קריטיים מי שלא הצליח לגייס 'כאילו רוב' העדיף לפרוש ולהקים גוף 'כאילו דמוקרטי' מקביל.

          דמוקרטיה כנראה לא הולכת טוב עם נטייה לרעיונות משיחיים, ניסים, התערבות ההשגחה העליונה וכדומה. הצרה היא שגם החילוניים בינינו נוטים להשתמש בטרמינולוגיות דומות למשיחיות.

          או שסתם אנחנו נוטים להעדיף גיבורים על תהליכים.
          הגב לתגובה
        • 2.1.1.2 אנחנו בתחתית
          אני בכלל לא חושב שבאמריקה יותר גרוע. בכל הקשור לשיח ציבורי – אנחנו בשפל שקשה לתאר נמוך ממנו. אבל זה לא קשור לקיום של מסיבת עיתונאים כזו או אחרת. תאר לעצמך שהיו נותנים לשאול שאלות, מה אתה חושב שהיו שואלים? רינה מצליח הייתה שואלת על "היחסים בן הלשכות", רביב דרוקר היה "מכניס" לביבי עם שאלה על הסקרים של פינקלשטיין, והטאלנט החדש מגלי צה"ל, שרוצה להוכיח שלמרות שהוא בן 23 הוא לא מפחד מאף אחד, היה שואל אם העובדה שאולמרט שוקל לחזור לזירה הפוליטית השפיעה על קבלת ההחלטות של הדרג הצבאי. ביג דיל.
          שיח ציבורי רציני ומעמיק לא קם או נופל על מסיבות עיתונאים בשעת מבצע.
          מי שמסכים לקבל בכל ימות השנה עיתונות שתמיד מתעסקת בתפל, באישי ובתככנות הפוליטית הכי שולית, עיתונות שנמצאת בפשיטת רגל מוסרית, שנעה בין היסטריה לחיסול חשבונות, שמאתרגת את מי שהיא חפצה ביקרו ומתנפלת בגסות על מי שהיא מזהה כאויב פוליטי, עיתונות שאינה מחוייבת לשום אתוס מקצועי ומוסרי - שלא יבוא בטענות ביום מבצע. מה שחסר לעיתונות שלנו זה לא נשכנות (גסות רוח יש לה בשפע) ולא תחושת שליחות דמוקרטית אלא רצינות והוגנות. במצב הנוכחי, סיקור תקשורתי בארץ אינו משול לשקיפות אלא למסך עשן.
          כמה שנשמע אותם פחות, נדע יותר.
          הגב לתגובה
          עמוד ענן ומסך עשן
          תארת מעולה את העיתונות הממסכת שלנו. 2 נקודות: א. גם מראית עין של ביקורתיות עדיפה על כלום. אם הפוליטיקאים יידעו שיש מי שתופס את עצמו כאזרח רציונלי בעל כוח וזכות לדעת, ואותם כשליחיו, ולא ההיפך, אני חושבת שבכל זאת תהיה פה דמוקרטיה משמעותית יותר. ב. חשבתי שבזמן מבצע צבאי זה יהיה יותר בולט לעיתונאים עצמם, בכל זאת זו סיטואציה משברית, אך כנראה דעתם הוסחה מהשתקפות הפרצוף שלהם במצלמה.
          • 2.1.1.2.1 כדאי להבחין
            אין אפילו צדיק/ה אחד/ת בסדום ?
            אתה לא רואה אפילו עיתונאי/ת הגון/נה אחד/ת?
            אני מציעה לעשות הבחנה בין התקשורת הכתובה היומית(עיתונות)לבין המדיה הטלויזיונית בה כללי המשחק העיתונאיים שונים לחלוטין ונכנסים שיקולים ואינטרסים (כמו מקום עבודה למשל).
            אני מסכימה שתרבות השיח הינה למטה מכל ביקורת ולפעמים אי אפשר להבין במה מדובר בגלל הכניסה של האחד לדברי השני והצעקות.
            את זה מאוד כדאי ללמוד מהאמריקאים!
            הגב לתגובה
  • 3 מאמר מעולה וחשוב במיוחד
    -
    הגב לתגובה
הוסף תגובה