קלישאות

קלישאות הן ההנחה הפסיכולוגית שאנחנו נותנים לעצמנו, כ​די לא  לשלם את מחירה המלא של המציאות. העולם מורכב מידי, אפל מידי. קלישאות הופכות אותו למוכר ונגיש. הן מפיצות אור מוכר על האפילה המאיימת שבתוכה אנחנו מחפשים את דרכנו. אנחנו מעדיפים אינסטינקטיבית לחפש מתחת לפנס. אנחנו מעדיפים את זה על פני התמודדות עם התביעה לכנות שעונשה בצידה. למה אנשים מבקרים אותי? כי הם מקנאים. למה השמאל נכשל? כי בני אדם הם לא רציונליים והימין הוא לא רציונלי. למה אנחנו לא מנסים לשנות את המציאות? כי המציאות אינה ניתנת לשינוי. פשוט. "שתי מדינות לשני עמים". "העולם כולו נגדנו", "אין עם מי לדבר". יש בקלישאות משהו מנחם מאד. הן מעבדות את המזון הקשה של המציאות לחומרים קלים לעיכול. אני לא אוהב קלישאות. זה לא אומר שאני לא משתמש בהן. אי אפשר לחיות ללא הנחות. בעצם אי אפשר לחיות בכנות מוחלטת—עם עצמך ועם אחרים. כנות מוחלטת פירושה קלקול המסיבה, קלקול הקיבה, הליכה מתמדת נגד הזרם. זה מעייף.

בסרטו של ג'ים קארי, "שקרן, שקרן" הגיבור מאבד לפתע את היכולת לשקר והעולם שבו חי עד אז קורס לפתע. הוא אומר לאנשים את "האמת" בפרצוף. האמת הזאת לא נעימה. השקרים היומיומיים, המקובלים על כולם, מאפשרים לנו להחליק את החספוס של החיים, להוסיף מוזיקה, סתמית-אך-נעימה, למעלית המציאות שלוקחת אותנו למקום לא הידוע המכונה "העתיד". מוזיקת מעליות היא אולי "שקרית", בנאלית. היא אינה דורשת מאמץ, אבל לא תמיד מתחשק לנו להתאמץ. לא בכדי הבנאליה היא "בנאלית". היא משרתת היטב הרבה אנשים והרבה צרכים. לפעמים נעים להיות מתחת לפנס. לפעמים תחושת הנועם הזאת חשובה יותר מן המטבע שנעלם בחשיכה.

אבל כמו כל חומר מאלחש הבנאליה, הקלישאתיות, גובה מחיר. באפילה האורבת לנו שם—בעולם הקר של המציאות—נמצאים לא רק מטבעות, שאפשר אתם ואפשר גם בלעדיהם, אלא גם החיים לא כפי שהם אמורים להיות אלא כפי שהם "באמת". הכול, כמובן, עניין של מינון. הדחקה, אומרים לנו הפסיכולוגים, היא דבר מועיל מאד, כל עוד אינה מייצרת עיוות חמור מידי של המציאות. אין רע במוזיקת המעליות המרגיעה כל עוד היא לא מעלימה מאתנו את צליל פעמוני האזעקה. זה בסדר להשיב לשאלה, "מה שלומך?" ב"בסדר" כל עוד השואל אינו הרופא—והרופא הזה הוא לא פעם אתה עצמך–היכול להציל את חייך אם לא תמרח אותו. מישל פוקו למד את זה בדרך הקשה. הוא האמין שאיידס הוא מטאפורה, המצאה תרבותית שנועדה לדכא את החופש המיני של "סוטים" כמוהו. פוקו מת מאיידס. המציאות תמיד צוחקת אחרונה.

איך אתם מגיבים על מה שכתבתי עד כה? היומרה להימנעות מקלישאות מעוררת חשדנות. אני מניח שאתם מפקפקים—בי, בטיעון, ביומרה להימנע מקלישאות. אני מניח שחלקכם ממהרים להצביע על קלישאות שחטאתי בהן בהתקפה על הקלישאות. מטבעות הלשון שבהן השתמשתי, למשל—"מתחת לפנס", "עיכול המציאות", "הליכה נגד הזרם"—האינן קלישאות בעצמן? האם לא הוכחתי בהיסח הדעת שהמשימה אינה אפשרית? נדמה לי שהתשובה היא שלילית. ביטויים, מטבעות לשון, מטאפורות מסייעים לנו להבהיר טיעון. הם נעשים קלישאות רק כאשר הם באים במקום הטיעון, כאשר הם טריגרים רגשיים שנועדו להסיח את דעתנו. אני מקווה שלא כך השתמשתי במילים.

אל תטעו; אינני מגנה את הספקנות. אדרבה, עד שלב מסוים, הספקנות כלפי כל כותב וכלפי כל מדבר היא תגובה בריאה. טוב לזקוף גבה מול אנשים המתיימרים לומר את האמת ורק את האמת. העולם המודרני לימד אותנו להטיל ספק ביומרה לאמת. מה זאת אמת? יש בכלל דבר כזה? הכול פרשנויות. זאת לכל היותר "האמת" שלך. מה שבעיניך קלישאה הוא לא קלישאה בעיניי; מה שבעיניך כנות הוא בעיני גסות או טעות.

אתם צודקים כמובן. לא סתם צודקים; אתם צודקים "תרבותית". התרבות הפוסט-מודרנית, שכולנו חיים בתוכה, גם אם איננו מודעים לכך, היא קודם כל התקפה על מושג האמת ישן. אין יותר "אמת"; יש רק "ריאליטי". כל מי שמתיימר לומר "אמת" (במירכאות כפולות) מוליך שולל. העמדה התרבותית הזאת באה כתרופה ליומרה של רבים בעבר—"הגברים הלבנים המתים" המיתולוגיים–לתבוע מכל היתר קונפורמיזם ומשמעת בשם איזו אמת שהם בעליה החוקיים.

לתרופה הזאת, כאשר היא נצרכת במינונים גבוהים, יש תופעות לוואי מסוכנות. המציאות, כפי שגילה פוקו להוותו, היא לא רק עניין של דעה. מי ששוכח את זה נידון, כמו נרקיס המיתולוגי, לטבוע בבואתו הוא. את המציאות קשה אולי לשקף בצורה מושלמת, אבל ישנם שיקופים מנומקים המאפשרים פעולה מושכלת בעולם, בין אם הוא מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. אחרים אינם מציעים הנמקה. אנחנו מקבלים אותם פשוט משום שהם קלים לעיכול. הם חוסכים לנו את הצורך להתמודד עם מה שלא נעים לנו לקבל. כאשר ממוטטים את המושג "אמת" כנקודת ההסכמה התרבותית (הסכמה שאינה פשוט "טעם וריח", אלא נכונות להכיר בקיומו של רובד "מציאות" המשותף לכולנו), התוצאה אינה חופש ופלורליזם מחשבתי.

הניסיון מראה כי התוצאה היא עבדות למניפולטורים של התרבות, לאדוני התקשורת, לבעלי הגלריות, לבעלי מניות השליטה, לכל אלה המציפים אותנו בקלישאות מתוכננות-היטב, שכל מטרתן היא לעודד אותנו לצרוך–לצרוך רגשות, סחורות, רעיונות ותפיסות עולם, שאימוצם יגרום לנו לוותר על הזכות להכריע הכרעות צרכניות, תרבותיות ומוסריות מתוך עמדה ביקורתית. הקלישאות התרבותיות, בניגוד לקלישאות הקטנות, הלא מזיקות, של היומיום, מסממות אותנו, מונעות מאתנו לנקוט כל פעולה שאינה לרוחם של אדוני התרבות. אין עולם שמונחה על ידי האמת ורק על ידי האמת, אבל יש הבדל בין התעלמות מן המציאות לבין נכונות כנה להתמודד אתה. אין עולם ללא קלישאות, אבל יש הבדל בין צריכה זהירה שלהן לבין התמכרות לפיתוי שהן מציעות—הפיתוי לחיות בעולם דמיוני שבו מיעוט קטן, פקוח עיניים וציני, מחליט בשבילנו.