עוד במדור מבפנים
שפלבריטי :

נמאס לך להתבשל במיץ של עצמך? צא לבשל באור הזרקורים

היכן הייתי
twitter-icon

קלישאות

| אביעד קליינברג | 31.03.12 , מבפנים
28
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> מבפנים >> קלישאות

ceci n'est pas une pipe של רנה מגריטקלישאות הן ההנחה הפסיכולוגית שאנחנו נותנים לעצמנו, כ​די לא  לשלם את מחירה המלא של המציאות. העולם מורכב מידי, אפל מידי. קלישאות הופכות אותו למוכר ונגיש. הן מפיצות אור מוכר על האפילה המאיימת שבתוכה אנחנו מחפשים את דרכנו. אנחנו מעדיפים אינסטינקטיבית לחפש מתחת לפנס. אנחנו מעדיפים את זה על פני התמודדות עם התביעה לכנות שעונשה בצידה. למה אנשים מבקרים אותי? כי הם מקנאים. למה השמאל נכשל? כי בני אדם הם לא רציונליים והימין הוא לא רציונלי. למה אנחנו לא מנסים לשנות את המציאות? כי המציאות אינה ניתנת לשינוי. פשוט. "שתי מדינות לשני עמים". "העולם כולו נגדנו", "אין עם מי לדבר". יש בקלישאות משהו מנחם מאד. הן מעבדות את המזון הקשה של המציאות לחומרים קלים לעיכול. אני לא אוהב קלישאות. זה לא אומר שאני לא משתמש בהן. אי אפשר לחיות ללא הנחות. בעצם אי אפשר לחיות בכנות מוחלטת—עם עצמך ועם אחרים. כנות מוחלטת פירושה קלקול המסיבה, קלקול הקיבה, הליכה מתמדת נגד הזרם. זה מעייף.

 

בסרטו של ג'ים קארי, "שקרן, שקרן" הגיבור מאבד לפתע את היכולת לשקר והעולם שבו חי עד אז קורס לפתע. הוא אומר לאנשים את "האמת" בפרצוף. האמת הזאת לא נעימה. השקרים היומיומיים, המקובלים על כולם, מאפשרים לנו להחליק את החספוס של החיים, להוסיף מוזיקה, סתמית-אך-נעימה, למעלית המציאות שלוקחת אותנו למקום לא הידוע המכונה "העתיד". מוזיקת מעליות היא אולי "שקרית", בנאלית. היא אינה דורשת מאמץ, אבל לא תמיד מתחשק לנו להתאמץ. לא בכדי הבנאליה היא "בנאלית". היא משרתת היטב הרבה אנשים והרבה צרכים. לפעמים נעים להיות מתחת לפנס. לפעמים תחושת הנועם הזאת חשובה יותר מן המטבע שנעלם בחשיכה.

 

אבל כמו כל חומר מאלחש הבנאליה, הקלישאתיות, גובה מחיר. באפילה האורבת לנו שם—בעולם הקר של המציאות—נמצאים לא רק מטבעות, שאפשר אתם ואפשר גם בלעדיהם, אלא גם החיים לא כפי שהם אמורים להיות אלא כפי שהם "באמת". הכול, כמובן, עניין של מינון. הדחקה, אומרים לנו הפסיכולוגים, היא דבר מועיל מאד, כל עוד אינה מייצרת עיוות חמור מידי של המציאות. אין רע במוזיקת המעליות המרגיעה כל עוד היא לא מעלימה מאתנו את צליל פעמוני האזעקה. זה בסדר להשיב לשאלה, "מה שלומך?" ב"בסדר" כל עוד השואל אינו הרופא—והרופא הזה הוא לא פעם אתה עצמך–היכול להציל את חייך אם לא תמרח אותו. מישל פוקו למד את זה בדרך הקשה. הוא האמין שאיידס הוא מטאפורה, המצאה תרבותית שנועדה לדכא את החופש המיני של "סוטים" כמוהו. פוקו מת מאיידס. המציאות תמיד צוחקת אחרונה.

 

איך אתם מגיבים על מה שכתבתי עד כה? היומרה להימנעות מקלישאות מעוררת חשדנות. אני מניח שאתם מפקפקים—בי, בטיעון, ביומרה להימנע מקלישאות. אני מניח שחלקכם ממהרים להצביע על קלישאות שחטאתי בהן בהתקפה על הקלישאות. מטבעות הלשון שבהן השתמשתי, למשל—"מתחת לפנס", "עיכול המציאות", "הליכה נגד הזרם"—האינן קלישאות בעצמן? האם לא הוכחתי בהיסח הדעת שהמשימה אינה אפשרית? נדמה לי שהתשובה היא שלילית. ביטויים, מטבעות לשון, מטאפורות מסייעים לנו להבהיר טיעון. הם נעשים קלישאות רק כאשר הם באים במקום הטיעון, כאשר הם טריגרים רגשיים שנועדו להסיח את דעתנו. אני מקווה שלא כך השתמשתי במילים.

 

אל תטעו; אינני מגנה את הספקנות. אדרבה, עד שלב מסוים, הספקנות כלפי כל כותב וכלפי כל מדבר היא תגובה בריאה. טוב לזקוף גבה מול אנשים המתיימרים לומר את האמת ורק את האמת. העולם המודרני לימד אותנו להטיל ספק ביומרה לאמת. מה זאת אמת? יש בכלל דבר כזה? הכול פרשנויות. זאת לכל היותר "האמת" שלך. מה שבעיניך קלישאה הוא לא קלישאה בעיניי; מה שבעיניך כנות הוא בעיני גסות או טעות.

 

אתם צודקים כמובן. לא סתם צודקים; אתם צודקים "תרבותית". התרבות הפוסט-מודרנית, שכולנו חיים בתוכה, גם אם איננו מודעים לכך, היא קודם כל התקפה על מושג האמת ישן. אין יותר "אמת"; יש רק "ריאליטי". כל מי שמתיימר לומר "אמת" (במירכאות כפולות) מוליך שולל. העמדה התרבותית הזאת באה כתרופה ליומרה של רבים בעבר—"הגברים הלבנים המתים" המיתולוגיים–לתבוע מכל היתר קונפורמיזם ומשמעת בשם איזו אמת שהם בעליה החוקיים.

 

לתרופה הזאת, כאשר היא נצרכת במינונים גבוהים, יש תופעות לוואי מסוכנות. המציאות, כפי שגילה פוקו להוותו, היא לא רק עניין של דעה. מי ששוכח את זה נידון, כמו נרקיס המיתולוגי, לטבוע בבואתו הוא. את המציאות קשה אולי לשקף בצורה מושלמת, אבל ישנם שיקופים מנומקים המאפשרים פעולה מושכלת בעולם, בין אם הוא מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. אחרים אינם מציעים הנמקה. אנחנו מקבלים אותם פשוט משום שהם קלים לעיכול. הם חוסכים לנו את הצורך להתמודד עם מה שלא נעים לנו לקבל. כאשר ממוטטים את המושג "אמת" כנקודת ההסכמה התרבותית (הסכמה שאינה פשוט "טעם וריח", אלא נכונות להכיר בקיומו של רובד "מציאות" המשותף לכולנו), התוצאה אינה חופש ופלורליזם מחשבתי.

 

הניסיון מראה כי התוצאה היא עבדות למניפולטורים של התרבות, לאדוני התקשורת, לבעלי הגלריות, לבעלי מניות השליטה, לכל אלה המציפים אותנו בקלישאות מתוכננות-היטב, שכל מטרתן היא לעודד אותנו לצרוך–לצרוך רגשות, סחורות, רעיונות ותפיסות עולם, שאימוצם יגרום לנו לוותר על הזכות להכריע הכרעות צרכניות, תרבותיות ומוסריות מתוך עמדה ביקורתית. הקלישאות התרבותיות, בניגוד לקלישאות הקטנות, הלא מזיקות, של היומיום, מסממות אותנו, מונעות מאתנו לנקוט כל פעולה שאינה לרוחם של אדוני התרבות. אין עולם שמונחה על ידי האמת ורק על ידי האמת, אבל יש הבדל בין התעלמות מן המציאות לבין נכונות כנה להתמודד אתה. אין עולם ללא קלישאות, אבל יש הבדל בין צריכה זהירה שלהן לבין התמכרות לפיתוי שהן מציעות—הפיתוי לחיות בעולם דמיוני שבו מיעוט קטן, פקוח עיניים וציני, מחליט בשבילנו.

תגובות
14
הוסף תגובה
14 תגובות
  • 1 מעניין לציין
    אנשי אקדמיה לא אוהבים כמובן להודות בזה, אבל חשוב להכיר שבחוגים אקדמיים השימוש בקלישאות ושחייה עם הזרם נפוצים עד מאד. למשל ביטויים קלישאתיים כמו "צריך להיות ביקורתי", שפירושם לעיתים קרובות הוא השלכת בוץ נוסף במי שכולם משליכים עליו בוץ ממילא, או הקלישאה של "רצינות אקדמית" להבדיל מ"כתיבה פופולרית", שלא מעט פעמים מסתירה מאחוריה שעמום, בינוניות ותפלות. בהקשר הזה, אני לא יכול לשכוח את אותה העמיתה שאמרה לי שהיא מעדיפה שלא לחקור נושאים שמעניינים את הציבור, כדי שחס וחלילה לא יחשדו בה שהיא אינה "אינטלקטואלית רצינית".
    הגב לתגובה
    חשיבותה של רצינות
    "רצינות"--בוודאי בתחום מדעי הרוח--היא לא פעם ביטוי ליכולת התמדה המשולבת עם עצלות אינטלקטואלית.
  • 2 נגד הדחליליזציה
    מאמר יפה.
    אבל דחילק, אביעד, חלאס עם איש הקש הפוסטמודרני הזה.
    אין למושג ה"אמת" שנגדו יצאו אנשים כמו דרידה, פוקו ורורטי דבר עם האמת שאותה מחפשים עיתונאים חרוצים; האמת שאותה מסתירים מאתנו פוליטיקאים שקרנים; או האמת שמעוותת חדשות לבקרים על ידי דובר צה"ל. פוקו וחבריו *לא* חשבו שהמציאות היא "רק עניין של דעה" במובן שאתה נדרש לו פה. וההצגה כאילו הם כן סברו כך, היא עצמה - במחילה - ג'סטה קלישאית.
    ה"אמת" שנגדה יצאו הכותבים הנ"ל היא האמת של הפילוסופים, האמת שניטשה קבר יחד עם האל, האמת של אפלטון: נגד הרעיון שמעל לעולם הממשי שלנו מרחף לו עוד עולם, העולם האידאי, שאנו בבואותיו הפגומות.
    אין לעמדה הזו השלכות פוליטיות ברורות לימין או לשמאל; ולראייה כל צד מנגח את "הלכי הרוח הצרפתיים האופנתיים" (עוד קלישאה נפוצה), כאילו יש דרך חזרה מהמצב שהם מתארים לאיזו צלילות מוסרית חמורת סבר. ניתן כמובן ללכת בדרך הזו, אך האמת המרה היא שאין בעיה להיות נאצי פוסטמודרני, כפי שניתן להיות ליברל נאור.
    מי שמקבלת את זה, מי שמקבלת את העמדה הבסיסית שמשותפת לניטשה, ויליאם ג'יימס, היידגר, דיואי, וויטגנשטיין, סארטר, דרידה, פוקו, רורטי (למרות ההבדלים הפוליטיים החריפים ביניהם) לא מוותרת על עקרונותיה - יהיו אשר יהיו. היא פשוט לומדת לחיות עם כך שהעקרונות האלה הם על אחריותה ועל אחריות התרבות שממנה היא באה בלבד. או, במילים אחרות, היא לומדת לקבל את כך שהאמונות שלנו אינן מבטאות איזה רצון-אלוהי או משקפות אמת קוסמית ועל-זמנית. שהן אנושיות ושבריריות כמו כל דבר אנושי אחר.
    הגב לתגובה
    האמת הישנה ההיא
    תודה. אני לא יכול לקבל את הטענה שהאמת היחידה שנביאי האמת-כטכניקה שלטונית ניסו לקעקע היא האמת של אפלטון על האידיאות המדומיינות שלה. בשביל לקרוא תיגר על הרעיון הזה לא צריך להיות דרידה; מספיק להיות אריסטו. אל תקל ראש במהלך הפוסט-ניטשיאני (ניטשה עצמו לא היה שותף לו). זה אכן אינו מהלך של התקפה על האפיסטמולוגיה (האפיסטמולוגיה לא עניינה את פוקו), כלומר על מה שהתחקירנים "מגלים", אבל זהו בהחלט אקט רדיקלי של הטלת ספק בכל אמת מוסכמת חברתית, כלומר לא על המושכלות--אם לנקוט בלשון הרמב"ם--אלא על המוסכמות. אבל החידוש של הפוסט-מודרנים אינו בעצם ההכרה בכך שחלק מן ה"אמיתות" המקובלות הוא תוצר של מוסכמות. גם יהודה הלוי והרמב"ם היו מודעים לכך שחלק ממה שאנחנו מאמינים בו אינו "עובדות" ואינו "לוגיקה", אלא מוסכמות חברתיות. אבל לפוקו ולדרידה ולדלז הייתה אג'נדה מאד קונקרטית--קריאת תיגר על האליטה הפוליטית המערבית שבתוכה חיו. האליטה הזאת הייתה במקרה "נאורה". ההתקפה על הדרך שבה הנאורים קוראים טקסטים ומבססים את טענותיהם על "התבונה" יצרה מצב שאינו פשוט קבלת המובן מאליו--שמוסכמות הן מוסכמות--אלא עירעור של התהליך שבאמצעותו אנחנו מבדילים בין טענה תקפה לטענת הבל. כל תיאוריה פילוסופית-חברתית צריכה להימדד לא על פי הטענות המסודרות של יוצריה, אלא על פי הוולגריזציות שלה. שם במקום שבו היא עוברת מן הספרייה לכיכר היא נעשית פעילה. התוצר של ההתקפה הפוסט-מודרנית על מושג האמת היה נכונות להודות שהכול דעות ושאם כך מוטב לקבל את דעתם המגניבה של אדוני התרבות. באופן פרדוקסלי ההתקפה על מושג האמת--וזה חשוב--נעשית לא פעם על ידי הקולות הסמכותניים ביותר בחברה. הוגים דתיים טוענים שהאמת העמוקה היא לחלוטין בלתי נגישה לתבונה. זאת טענה "פוסט-מודרנית" בעיקרה. כיוון שאינה נגישה לתבונה היומיומית ואינה מגובשת בשיג ובשיח "המוסכמים", מוטב לקבל את סמכותם של בעלי ההשראה.
    מה שאני יוצא נגדו, במילים אחרות, הוא הפסיביות שההתקפה על מושג האמת (לא האמת אינה מוחלטת, אלא האמת היא פיקציה) ועל הפסיביות והעדריות שהיא מייצרת, לא בכוונות, אלא בפועל.
  • 3 אדנדום
    תודה על התגובה הבהירה, אביעד.
    אשיב בקצרה:
    1. אני מסכים שישנה וולגריזציה בוטה של צרור הטענות המכונות פוסטמודרניות, ושנותנת גושפנקא נוחה לעצלנות מחשבתית, לציניות ולהתבטלות בפני הכח. אבל, כידוע, לטפשות אין סוף, וממילא היינו נגועים בכל אלה גם אם דרידה היה פונה בבחרותו ללימודי הנדסת חשמל במקום פילוסופיה.
    2. לכן, האינטלקטואל המעורב לא צריך לשחק את משחק הוולגריזציה השמרני, ולטעון שהאשם בכל צרותינו הוא ברלטביזם הרופס שמיובא מארצות הים (שוב: כאילו בידו התרופה). במקום, הוא צריך פשוט לטעון לגופו של עניין ולשכוח מכל הדיון המטא-פרשני הזה. ושהטיעון הטוב/המשכנע/המבטיח ביותר ינצח..
    3. בקווים גסים: ההבדל בין המחשבה הפרה- לפוסט-ניטשאינית היא בכך שניטשה שם את האצבע על המימד הרליגיוזי של החיפוש אחר האמת הפילוסופית והמדעית, על הצורך שהחיפוש הזה ממלא (גם אם, כמו בתאולוגיה הנגטיבית של הרמב"ם, או באפיסטמולוגיה הקנטיאנית, האובייקט המוחלט הוגדר מראש כבלתי ניתן לתפישה). אחרי ניטשה אנחנו יודעים לומר שעולם שיש בו אמת אחת - גם אם בלתי מושגת בהגדרה - הוא עולם שונה מהותית מעולם שבו הרבה אמיתות אנושיות קטנות, בדיוק כפי שעולם שיש בו אלוהות - גם אם בלתי מובנת או מושגת - שונה מעולם נטול מקור סמכות על-אנושי. האינטלקטואלים של הנאורות סייעו לנו לעבור מקיום דתי לסקולרי; עכשיו תפקיד האינטלקטואל הוא להשלים את מלאכתם על ידי גמילתנו מאוצר המילים שהם טבעו ושהפך מיושן ומסורבל. אנחנו צריכים לשאוף להעמיד את התרבות שלנו על רגליה שלה בלי צורך במשענות מטאפיזיות האחרונות האלה. לצורך כך עלינו להפסיק לדבר במילים מסוימות ולאמץ סגנון אחר.
    הגב לתגובה
    מסכים
    מסכים
    • 3.1 "גמילתנו מאוצר המילים המיושן"
      כדי להיות מסוגלים באמת לבקר תופעות כאלה או אחרות עלינו להיות מסוגלים לבחון אותן מבחוץ. אף גלגל לא יספר על חסרונותיה של המכונה, כי אינו רואה את התמונה השלמה.
      ולכן, כל רעיון חייב להיות מטל בספק אם יש שאיפה להגיע לאמת (בהנחה שיש אמת כלשהי להגיע אליה). ולכן, כשאתה אומר כי תפקיד האינטלקטואל הוא לגמול אותנו מאוצר המילים הדתי הישן והמסורבל, אתה מסרב לראות עד כמה אתה מסנוור מתגלית מותו של האל. כיצד תוכל לראות כי הלהיטות היום אחריי האדרת האינדיבודואליזם וההגיון היא אותה להיטות דתית באדרת אחרת? הרי המדע עצמו, ההגיון והלוגיקה, לא הוכיחו את עצמם באופן מוחלט. חדשות לבקרים מופיעים מחקרים ומסות שסותרים אחד את השני.
      מה שאני מנסה להגיד, הוא לא שאין או יש אמת אחת שניתן לגלותה, אלא שעצם ההנחה שהאמת אינה טמונה בדת כי אם בדבר מה אחר - עדיין מגביל את הראייה. היהירות מול דעותיהם וטעויותיהם של אנשי העבר אמורה רק להזכיר לנו עד כמה נוחים אנו להשפעה של התקוםה והתרבות בה אנו חייבים. כן, גם היום, אנחנו רק עוד פרט שחושב שהוא מגלה את האמת על ידי דיונים והתייחסויות למאמרים שונים. לא בהרבה שונה ממעשי המשכילים בימי הביניים.
      "להפסיק לדבר במילים מסוימות ולאמץ סגנון אחר" - הוא בסך הכל זה - נסיון לאמץ סגנון אחר. לא בהכרח נכון יותר או אמיתי, אלא פשוט אחר. מודרני. פוסט מודרני.
      הגב לתגובה
      רלטיביזם
      יש משהו קוסם ברלטיביזם. אתה יכול להשתמש בו כדי להוציא כרטיס צהוב לכל מי שזז. התשוקה לשפוט "מבחוץ", לא להיות גלגל, נדונה לכישלון. אנחנו תמיד חלק ממשהו. כדי להיות מסוגלים לומר משהו בעל ערך, צריך, כמו שאמר ארכימדס, נקודת אחיזה. העובדה שאנחנו מוכנים לבקר את עצמנו אינה אומרת שאנחנו רואים בדעתנו ובאמונותינו פשוט חלק מאיזה רעש לבן שבו מתערבים אמונה ואי-אמונה, ימין ושמאל לבו ושחור. אינטלקטואל מחוייב לבחון בכנות את דעותיו והיפטר מאמונות תפלות. הוא אינו אמור להיפטר מכל אמונותיו.
  • 4 נפלט לך...
    למה השמאל נכשל? כי בני אדם הם לא רציונליים והימין הוא לא רציונלי.

    אין ספק , זו קלישאה רווחת מאוד בחלק מהאזורים בתוך אוניברסיטת תל אביב.
    מחוץ לאוניברסיטה זו - לא מכירים באמירה השטותית הזאת לא כקלישאה ולא כמשפט שקשור למציאות. אולי סוג של שירה ...
    הגב לתגובה
    קלישאות מימין על הקלישאות של השמאל
    לשמאל יש נטייה לחשוב שהוא רציונלי וכל השאר לא רציונלי. לימין יש נטייה לפרנויה. גם כאשר מבקרים את השמאל (לא, לא נפלט לי), הוא רואה בזה סוג מיוחד של הונאה עצמית נכלולית. המציאות היא שלשמאל אין מונופול על רציונליות ולימין אין כל כך הרבה אויבים.
  • 5 קליינברג משעמם טרחני אוטודיקטאטורה או ערבסקה?
    כול ניפטלות הטיעונים האינטלקטואלים .הארכניים .הרציונליים .סגורים בהרמטיקו מחניק .וכול שאר הוגי רוחות רפאים [ האמת היו מתים להיות רוח רפאים ] דלז .פוקו .דרידה .שהבעיה המרכזית של דלז .דרידה .ופוקו .שהם לוא היו מוכשרים .בשירה .בציור .בפיסול .בעשיית סרטים .או ספר. ולוא היו מוכשרים להיות מיסטיקנים .או שריליגיזיות פיעמה בהם .וגם לוא היו מגיטיאטורים .וכול מעשיהם בכתיבה יובשנית אוטומטית .וביכלל הם בקיברם .החיים ויטליים בילעדיהם .מעניינים אף יותר בילעדיהם. עם חוקיות ניסתרת מבני אנוש .עוד תיעונים של דלז .דרידה .ופוקו. ואני הולך להשתין על כיתביהם .ראו הוזהרתם.
    הגב לתגובה
    "תיעונים", "ניפטלות" ונפסלות לעדות
    אז ככה: שכל אינטלקטואל הוא אוטומטית (אותמותית?) משעמם, טרחני, דיקטטור וערבי--זה הרי ברור. בסך הכל חברת הלא יוצלחים שצורפתי אליה--דרידה, פוקו ודלז--מקובלת עלי למרות חילוקי הדעות שלי אתה. אשר להשתנה על כתביהם--עם המצאת הספר האלקטרוני, זה עלול להיות ממש מסוכן. ראה הוזהרת, כלומר הוזהרט.
  • 7 קלישאות, המובן מאליו ושאר מיתולוגיות
    אני חושבת שקלישאות הן דבר מכבה ומעורר מחשבה בו זמנית. בסופו של דבר, הן משמשות אותנו כקרדום לחפור בו, ואם להשתמש בדימוי שלך, להאיר בפנס כיס קטן את המובן מאליו. אני תמיד אומרת שאפילו אלה שמנסים כל העת להימנע מהמובן מאליו (ומחפשים שבילים עוקפי קלישאות) - עדיין מצפים לו, לא פחות מאוהדיו הוותיקים והנאמנים. מה שמעביר אותי מרחוב פוקו היישר לסמטת בארת - שבה "המציאות" מטיילת בין פנסי רחוב צרפתיים עתירי מיתולוגיות, שלדעתי הצנועה, הן גם סוג של קלישאות - אבל עם מסורת.
    הגב לתגובה
    מינונים
    בסופו של דבר הכל שאלה של מינון. קצת אלכוהול? כיף. הרבה? שכרות. הרבה מאד? אלכוהוליזם. לו היינו צריכים ללמוד כל יום את הכל מחדש, היינו נתקעים, כמו תקליט מקולקל, ביום הראשון, לתמיד. אנחנו מתקדמים כי יש דברים שאנחנו רואים אותם כמובנים מאליהם, דברים שאינם צריכים ראייה. השאלה היא מה אנחנו עושים עם האנרגיה הנפשית-אינטלקטואלית-רגשית שהתפנתה לנו בזכות השגרה. אם אנחנו מנצלים אותה כדי כדי ללמוד לא רק תשובות חדשות, אלא גם שאלות חדשות, אנחנו מעשירים את עולמנו ורוכשים יותר חופש. אם אנחנו מאבדים את היכולת לשאול שאלות, לאתגר את עצמנו, לפתח את שרירי הנפש, אנחנו נעשים סופגניות צגים--אנחנו סופגים שומנים וסוכרים, תופחים מבלי לצבור כוח. אנחנו נעשים משועבדים. מרצון.
הוסף תגובה