עוד במדור קומ.אקטואליה
איך מעכב חג הסוכות את ביאת המשיח :

על משמעויותיו הנסתרות של חג הסוכות

היכן הייתי
twitter-icon

הלו

| נאוה נאי | 2.07.14 , קומ.אקטואליה
7
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> הלו

דיאלוג ישראלי: האחד משמיע, האחר לא מקשיב

 

״משטרה שלום, אודי״.

עד כה הכל בסדר. פתיחת שיחה עניינית וגם פרסונלית. נהלים בישראל לרוב יודעים לבצע. המקצועיות והענייניות שהשיחה התחילה אתה, אומצה בישראל עם הפרטת השוק בשנות ה80׳. אבל אימוץ הנוסחא השירותית האמריקנית עומד בניגוד גמור למה שבא אחר כך. מיד אחרי משפט פתיחה ה״מקצועי״ בעל הניחוח האמריקני, חוזרת המציאות הישראלית על ניחוחותיה המוכרים. היא מחלחלת מ״נותני השירותים״ בעל-כורחם לכל אינטראקציה במרחב הציבורי: הכחשה, אטימות וזלזול במבקש השירות. ״חטפו אותי״ אומר מישהו מהעבר השני, אבל אין סיכוי שמישהו במוסדות ישראלים ישמע ״רק״ שתי מלים, ועוד ענייניות, שנאמרות במהירות אך בבהירות. הרזולוציה של המרחב הציבורי הישראלית גסה מדי. אמרו לנו שהחטוף לחש ״חטפו אותי״. הוא לא לחש. הוא היה מאוד מאוד אמיץ. הוא אמר את זה בבירור, בתוך אוטו סגור. אבל התגובה למילים שדרשו ממוקד חירום התגייסות מנטלית מיידית והפעלה של כל הידע שנרכש כדי לפתור סיטואציות של חיים ומוות, שבה נדרש קשב אינטנסיבי, היא – ״הלו״. המוקדן לא שמע או לא הפנים או לא מאמין. הפתרון שלו הוא מחיקה של מה שהיה. ריסטארט. הלו. הלו. שוב ושוב. עם פרסום ההקלטה, מתברר שלא רק שהנער לא לחש, אלא שהמוקדן דווקא הבין. למרות שהתנהג כאילו אין תקשורת והוא לא שמע כלום, כעבור כמה דקות הוא אומר לבוסית שלו שהוא שמע את המלים ״חטפו אותי״. כלומר, הוא כן שמע את המלים הגורליות. וכיצד מגיבים למילים כאלה? הלו. תן לי בבקשה נאום מדויק, באוטו עם החוטפים. תתחיל מהתחלה: מי אתה? מה מספר תעודת הזהות של החוטף? תעלה אותו שנייה על הקו. שם האם?

 

כשהוא מביא את זה לבוסים שלו מתברר שהאטימות היא לא רק שלו. הוא טבול בתוך מציאות של אטימות, האוויר במשרד שם אטום, האטימות מתגלגלת. גם הבוסית שלו לא יודעת להתייחס למציאות עם שום דבר חוץ מנבוט, גם היא מתמודדת עם זה ב״הההההלללללווווווווו״. המבוגר האחראי הגיע. הלו. לוותר על שאלות ישירות ולהקשיב למה שקורה בפועל? לאכן את השיחה בכל מקרה? מתוחכם מדי. המציאות היא זו שצריכה להציל את עצמה מהביטול המוחלט של הצופים בה, שהוא קו הבסיס במרחב הציבורי הישראלי, וגם להציג את עצמה כמו במחזה מוסר-סלאפסטיק מול עיניה כדי שעור התוף הכבר-לא-רגיש שלה יקלוט משהו. ״הההההההההההללללללללללללללווווווווו״ פועה הבוסית שוב. אחרי 3 דקות, ו8 צלצולים חדשים, אין עונה בצד השני. האם ההנחה של המוקד היא שהשיחה שהתקבלה למוקד מקורבן שעומד להירצח אמורה להיות שיחת ״כפרות״: ״מה נשמע ממי? יש פה מישהו ערבי מניאק…. הוא מאיים עלי פה עם אקדח העוכר-ישראל הטיפש הזה…. מצב שאתה מגיעעעעע למקום האירועעעע?״ ״תענה לטלפון״ מפיק מוחה מרגליות. ״הההההההההללללללללללללווווווווו״.

 

בישראל הרשמית, הכל מושלך על הזולת, הכל מוקא מעצמי החוצה. האחריות היא תמיד של מישהו אחר. האחר לא בסדר. לפעמים ניכר פרץ של מודעות עצמית אבל המקסימום שאפשר יהיה לקבל אז יהיה – ״אז למה הוא לא אמר?!״. האחריות לרגישות לסיטואציה היא עדיין תמיד על הצד השני. האם עברה במוחו של המוקדן המחשבה שהשאלות החוזרות ונישנות שצועקות מהמכשיר שלו ״הלו הלו״ מעמידות את הקורבן בסכנת גילוי? אין מצב. זה מצריך את אימוץ נקודת הראות שלו. לא אופציה. האופציה לקלוט את האחר, היא ממש, אבל ממש לא העסק שלנו. אנחנו עסוקים. יש לנו מוקד חירום לנהל.

 

זה לא מקרה יוצא דופן. הבחורה שהתחננה שיאמינו לה שהבית נשרף ושיבואו להציל אותה קיבלה במקום זה נזיפות על מידת ההיסטריה הלא מידתית שלה לפני המוות. בדרך כלל מגע עם גורמים ״רשמיים״ בישראל – משטרה, בתי חולים, משרדי ממשלה ואפילו תקשורת, מזכה את האזרח או הצופה במנת אטימות מרוכזת, ולרוב גם לדיבור איטי להחריד ובקול רם להכאיב, כאילו הוא מפגר. למסתכל מהצד לא ברור בעצם מי המפגר – זה שמדבר לאט ובצעקות אטומות, או זה שמקשיב לו בהלם ומנסה להשחיל מילה עניינית, משפט מהיר (כלומר בקצב דיבור נורמלי).

 

הבעיה שהקשבנו לה במוקד המשטרה היא לא טכנית. יש לה שורשים תרבותיים ומנטליים הרבה יותר עמוקים. המרחב הציבורי בישראל מנותק מקשב לזולת – בין אם הוא יהודי, ואחת על כמה וכמה אם הוא ערבי. כשלא נוח מתעלמים ממה ששומעים ומתחילים מהתחלה כאילו לא היה או כאילו לא שמעו (הלו). הזמן תמיד מתחיל מ…..עכשיו. אולי יחזרו אל זה קצת אחר כך כדי לצאת ידי חובה (אני חושב ששמעתי ׳חטפו אותי׳. הלו). מדהים עד כמה המציאות הציבורית הישראלית מנותקת מהמציאות הפרטית בה אפשר לפגוש אנשים אינטליגנטים. אבל בהרבה מקרים, גם הם לא תופסים את המרחב הציבורי כמשהו ששייך להם, שנמצא באחריותם. המרחב הציבורי מפוצל מזה הפרטי ובעצם קיים כדי לתחזק את התדמית שלנו. לרוב, אנחנו מביטים בעצמינו מביטים בה במציאות. לפיכך, מה שבעצם הגיוני לעשות בתדמית הזו זה לבזבז בה כמה שפחות אנרגיה, לפעול בקונקרטיות טפשית ומיידית בלי שום מחשבה (׳הההלללוווו? תענה לטלפוןןןן׳). מה יש? זה הרי נראה ונשמע כמו ׳טיפול במקרה׳. מראית ותדמית היא גם, לדידנו, הבעיה היחידה האמיתית של ישראל בעולם.

 

וכשמקשיבים, באמת, אפשר לשמוע דברים–למשל קבוצה שיושבת ממש מעבר לקו הירוק. היא נמצאת כבר שנים במצוקה וזועקת לנו בכל מני דרכים, וכל מה שיש לנו להגיד להם זה… ״הההלללווווווווו״. אחר כך יריות.

 

תגובות
0
הוסף תגובה
הוסף תגובה