עוד במדור קומ.אקטואליה
ארבעת המינים :

נמאס לכם לנענע את ארבעת המינים? הנה ארבעת המינים שינענו אתכם

היכן הייתי
twitter-icon

סוף סוף

| הדיסטרויר! | 31.12.12 , קומ.אקטואליה
27
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> סוף סוף

איך תשעה דברים מעצבנים (ואחד טראגי) עשו את 2012 למה שהיא

 

סיכומי סוף שנה אזרחית הם שעתו היפה של העיתונאי, כי זה לא מצריך שום עבודה. מילא זה שאתה בסה"כ פותח מחשב, מעתיק פסקאות שכתבת במהלך השנה ומשנה אותן ללשון עבר, אבל בד"כ בראש השנה תשע"ג כבר פרסמת את הסיכום של תשע"ב. כל מה שצריך זה לקצר קצת מן הצד האחד ולהאריך מן האחר. הבעיה היא שקומפרס, בהיותם כופרים מהשמאל, לא פרסמו סיכום לתשע"ב. אין לי ברירה אלא לעשות את הכול מבראשית. אז מה היה לנו? בחירות בארה"ב, פרה-בחירות בארץ, מסי שובר את שיא השערים, הפרינט צונח לקבר, וסוף העולם. ב21 בדצמבר 2012, בעודי מחפש מקלט אטומי, גיליתי שהעולם ממשיך להתקיים. גרוע מזה, אף אחת לא רצתה לבוא איתי למקלט ולהתחיל את המין האנושי מחדש. בזבוז של סוף עולם. אבל זה לא היה הדבר היחיד שהיה מעצבן בשנת 2012.

 

מוסיקה

כשהמוסיקה המזרחית השתלטה על הכל זה עוד היה בסדר. הם סבלו משנים של קיפוח. נכון שזאת מוזיקה פשטנית, מניפולטיבית וחוזרת על עצמה, אבל למה שרק לאשכנזים תהיה רשות לאהוב מוזיקה כזאת? למזרחים יש זכות לצרוך מוזיקה מחורבנת לא פחות מאשר לאשכנזים. עד כאן טוב ויפה. אמנם המוזיקה הבוקעת מן המשדרים לא משהו, אבל לפחות אתה מרגיש שנעשה צדק היסטורי וחברתי. הצרה היא שבשנת 2012 המוסיקה האלקטרונית השתלטה על כל מקלט אפשרי. לזוועה הזאת–אם זה קול המזלג בגורס האשפה שנקרא דבסטפ או סתם אוץ אוץ אוץ בכל שיר—היה קשה יותר להדביק אידיאולוגיה. הפתרון היחיד שנותר הוא לרקוד לזה בכל הכוח, כדי שתוכל להתעלף מהמאמץ ולהפסיק לשמוע את זה.

 

טלוויזיה

הסקנדינבים האלה הם חבורה של אנטישמים. דבר ראשון, הם בהירים מדי, דבר שני בקופנהאגן לא יורים טילים והם לעולם לא יבינו אותנו, ודבר שלישי התנאים הסוציאליים שלהם טובים מדי וגורמים לנו להראות רע. הם צריכים ליישר קו אתנו, אחרת ניאלץ להוקיע אותם על שנאת ישראל. עד 2012 הסידור היה כזה: בעולם הגדול עושים רימייקים לסרטים סקנדינביים, קוראים ספרים סקנדינביים, אבל הטלוויזיה העולמית היא שלנו, כמו שמראה הצלחתה של "חטופים" האמריקנית (על אף שהדבר היחיד המשותף לשתי הסדרות הוא שהן עוסקות בחטוף). אבל אז הם התחילו הסקנדינבים לעשות טלוויזיה טובה ולהציע לעולם סדרות כמו הגשר וThe Killing. ופתאום כולם נהיו סקנדינבופילים ואף אחד לא רוצה לעשות רימייק אמריקאי רווי אקשן בכיכובו של וין דיזל ל"פסוקו של יום".

 

ספורט

ב2012 הייתה אולימפיאדה נחמדה מאוד שגרמה לכל עם ישראל לבכות יחד עם לי קורזיץ על הכשלון בגלשני ניל פרייד, להיות מומחה בדיוק העדין של קפיצת צוקהרה בהתעמלות קרקע ולעקוב במתח אחרי טורניר הבדמינטון. באין אולימפיאדה, הספורט חזר למהות העיקרית שלו בשנים האחרונות, לסקר את ברצלונה. עיתוני הספורט מציגים כתבה של שלושה עמודים על זה שברצלונה לא שיחקה היום ואז מציגים בקטן את שאר התוצאות. ב2012 גם ברצלונה לא רלוונטית יותר. רלוונטי רק הכוכב הארגנטינאי ליאונל מסי ושיא השערים שלו. ברצלונה הבקיע 12 שערים ב40 דקות? אם מסי לא הבקיע אתה מכבה את הטלוויזיה ושובר את השלט. שחקני הכדורגל הגדולים בעולם היום שינו את שמם ל"אלה שהם לא מסי".

 

פוליטיקה

השנה גילינו שבשביל להצליח בפוליטיקה הישראלית צריך שתהיינה לך משנה מדינית ומשנה חברתית. הנה המשנה המדינית: "אנחנו כמובן בעד שלום. בסופו של דבר". המשנה החברתית פשוטה גם היא: "בסופו של דבר חובה לעשות צדק חברתי". עד שיגיע סופו של דבר לא יהיו כאן כנראה לא שלום ולא צדק חברתי. אבל זה ל​א אומר שלא צריך לדבר על זה. אם מדברים על זה מספיק, נבחרים לכנסת ואז אפשר להאשים את הצד האחר בכישלון הרעיונות שלך.

 

אפליקציות

הרעיון של אינסטגרם היה נחמד. הנה רשת חברתית מבוססת תמונות, שעוזרת לנוער של היום שלא מסוגל לקרוא שום דבר יותר, להיות פעיל בלי להיות מסוגל לחבר משפט מורכב בעל 140 תווים. והפילטרים גורמים גם לאדם חסר הכישרון ביותר להראות מוכשר לפחות כמו אנני לייבוביץ'. כשקיבלתי אייפון לראשונה, נכנסתי לאינסטגרם בחיל ורעדה, בציפייה למצוא רשת שיש לה תוכן חברתי של ממש–ציצים. חשכו עיניי. עלי שלכת מעוצבים, כפות רגליים מכל זווית ותמונות של אוכל. עוד ועוד תמונות של אוכל. וציצים? זה לא אמנותי מספיק. ייאוש.

 

מלחמות

2012 הייתה שנה יבשה. כל הזמן הבטיחו לנו מלחמות מגניבות ויצאנו בתחושת חוסר סיפוק. זה התחיל במלחמת האטום עם איראן. כבר ראיתי איך תל-אביב מצטרפת להירושימה ולנגסקי ואיך כולנו נגדל ידיים שלישיות. כבר ראיתי בעיני רוחי מטוסים איראניים מעל עזריאלי וקרבות אוויר מפוארים. כלום. ואז הגיע עמוד ענן. התרגשתי. הרגשתי שהנה באה מלחמה כיפית, ואפשר להתחזות לתושב הדרום כדי לקבל הנחות על שווארמה. כשהיו אזעקות בתל-אביב כבר התנחלתי אצל השכנה שגרה בדירה בלי חלונות וחפרתי, וגם התחלתי להכין דו"ח לחברת הביטוח על האייפון 5 שהטילים יירטו לי. בסוף גייסו חיילים סתם, והיו רק נפילות בשטח פתוח ויירוטים בתל-אביב. מאכזב.

 

ערוץ 10

כל כמה שנים ערוץ 10 מאויים בסגירה והרשת מתמלאת במחאה חריפה על הפגיעה בדמוקרטיה. א' זה לא דבר טוב שערוץ לא משלם את החובות שלו. ב' אף אחד לא יסגור את ערוץ 10. אוהבים לאיים את זה כל שנה כדי שהם יישרו קו ויפסיקו לנסות לבקר את השלטון, אבל ערוץ 10 יישאר. הערוץ כל כך תלוי בממשלה שזה כמו ערוץ 1 עם פרסומות. ג' האם מישהו מכם באמת רואה ערוץ 10? האם הם שידרו משהו נורמלי מאז "אהבה זה כואב"? לא. אפילו החדשות שלהם כבר לא מה שהיו. ערוץ 10 זה שיעמום גדול יותר מערוץ 24. לפחות שם יש קצת תוכן של ערוץ 2.

 

עיתון הארץ החדש

כשהם ביטלו את מדור הספורט המעניין היחיד בארץ והפכו אותו ל2 עמודים נשמתי נשימה כבדה. כשהם ביטלו את חלק ב' ואת המוסף לשבת חרקתי שיניים. כשמוסף הארץ הפך ממגזין חשוב ורווי תחקירים לטבלואיד על דפי כרום מלא בכתבות יחצניות של 3 עמודים אמרתי במרירות "ככה זה ", ואז הם לקחו לי את החלק המגניב ביותר, ההספדים של יום שישי. ועכשיו איך אדע שמנחם ליפשיץ, ששרד את גטו קובנה והקים את התעשייה האווירית מת? ואיך אבכה על מרים חסון שעלתה מלוב על חמור והקימה את קיבוץ רוחמה? ומה עם מצב משפחתי, המדור של רלי אברהמי, שעבר למעריב, שזה גם סוג של מוות?

 

ספרות

אומרים שהספרות מתה, ואני אומר, תזכירו לי מה זה? דווקא קניתי כמה ספרים ב-2012. ועכשיו יש לי אינפלציה של משקולות נייר ומיישרי שולחנות.

 

והדבר הטראגי

לפעמים גם הכותבים המוצלחים ביותר סובלים ממחסום כתיבה. למשל העם מחכה ממני ליצירת מופת טראגית-קומית ואילו אני עסוק בלהיפרד מהבת זוג שלי ולכתוב סיכומי שנה. מחסומי כתיבה, במיוחד אצלי, הם הדבר הטראגי ביותר שקרה ב2012. הוריקן סנדי? טבח בסוריה? אני רוצה לראות את הסורים פותחים מסמך וורד וסוגרים אותו בלי לכתוב מילה.

 

 

תגובות
2
הוסף תגובה
2 תגובות
  • 1 לא ברור
    א. אם זה אמור להיות מצחיק
    ב. Whom does this destroyer destroy
    הגב לתגובה
  • 2 shit happens
    דיסטרויר! יקר,
    איכות מאמר סיכום שנה, כמו משולש פיצה איכותית, נמדד בראיה היסטורית (לפחות שבוע אחרי). זה לא חכמה לצרוך את זה חם וטרי. מבחן הזמן הוא המבחן האמיתי. והסיכום שלך - טעים לי עוד יותר היום. לא נס ליחו. אדרבא, הוא התייבש קלות וספג את הטעם והריח של עשן הסיגריות שלך.
    מגניב.
    מצחיק.
    עצוב.
    הסוף בעיקר - נורא עצוב.
    .
    אני יודעת, הדבר האחרון שבחור צעיר צריך זו אישה מבוגרת שתתן לו עצות ומילים של נחמה. מה היא בכלל מבינה? צודק. כלום. ממש כלום. אבל היא יודעת לספר לך ש"שיט" קורה. וזה הדלק של החיים. אף משורר לא נולד באיקיאה, אבל תראה כמה יצירות מופת הנפיקו הדיכאוניים בסקנדינביה, כי רק הם בכלל מטריחים את עצמם ליצור משהו. תשאל מסביב, אתה מוקף אנשים חכמים. הם יגידו לך שלבבות שבורים הם ה'מוזה' של תסריטים גדולים, שירה ענקית ויצירה שצריכה את הנבגים האלה של הכאב כדי לתפוח, כמו לחם מחמצת משובח ונורא (נורא!) יקר. הדף עוד יתמלא. אל תדאג.
    .
    אין לי הרבה מה להוסיף לתובנות הבוגרות שלך בכל מה שקשור לספורט, ערוץ 10, פוליטיקה ועיתון הארץ. אתה צודק. המלכים מתהלכים ערומים (ולא הייתה מזיקה להם דיאטה קלה).
    .
    אני מצטרפת לכעס שלך על ההשתלטות העוינת של ה-"אוץ אוץ אוץ" בכל שיר בפרט, ושל המוסיקה האלקטרונית בכלל. (דוגרי, לא שזה ממש אכפת לי, אבל זה סימן ראשון שאתה מתבגר). מה שכן, אני רוצה לשבח אותך על כך שבמאמר שלך מהקיץ בנושא הביטלס העלאת ספקות מוצדקים בקשר לסגנון המוסיקה שלהם וגרמת לי לחשוב עליהם מחדש. תודה. אני עדיין אוהבת אותם אבל עם יותר ביקורת. כדי לחזק את התיאוריה שלך של שלושה-ארבעה האקורדים אני מצרפת פה סרטון אוסטרלי שרק תומך בדעה שלך ואני מקווה שפשוט יצחיק אותך.

    שנה טובה!


    http://www.youtube.com/watch?v=I1DIgPyxiWU
    הגב לתגובה
הוסף תגובה