עוד במדור קומ.אקטואליה
הביא את הסעיף התקציבי :

או שאנחנו אוהבים את יאיר לפיד, או שאנחנו שונאים אותו. בשלב זה, לא בטוח שיש הצדקה לאף אחד מהרגשות האלו

היכן הייתי
twitter-icon

עקיפה מסוכנת

| אביעד קליינברג | 27.04.12 , קומ.אקטואליה
20
אתה כאן // ראשי >> קומ.אקטואליה >> עקיפה מסוכנת

 

ממשלת נתניהו עומדת לבקש מבג"ץ להקפיא את פינוי שכונת האולפנה בבית אל. זוהי בקשה, מנומסת בשלב זה, לבטל פסק דין של בג"ץ. נמאס לממשלה לקרוץ למתנחלים קריצות קטנות. היא מבקשת לקרוץ להם קריצה גדולה—אתם הקובעים. אתם תחליטו. אנחנו כבר ננקה אחריכם. באנגלית נקרא האור המאותת ברכב, וינקר—הקורץ. הממשלה מאותתת לפני עקיפה.

 

 

ייתכן כמובן שבג"ץ ידחה את הבקשה, אבל אל תניחו שזה עניין של עיקרון. ב1992החליטה ממשלת רבין לגרש ללבנון למעלה מ-400 אנשי חמאס, לתקופה של שנתיים. על ההחלטה הוטל איפול בתקווה שהיא תוכל להתבצע מבלי שהעניין יגיע לדיון בבג"ץ. ההחלטה הודלפה לארגוני זכויות אדם, שמיהרו להגיש עתירה לבג"ץ עוד באותו לילה. השופט אהרן ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש. אבל בדיון שנערך למחרת אושר ביצוע הגירוש.

 

הממשלה פעלה אפוא לפנים משורת החוק. בג"ץ, בראשותו רבת היוקרה של גדול המשפטנים בישראל, אישר בדיעבד את הפעולה הבלתי חוקית של הממשלה, שלא עברה דרך אף אחד מן הנהלים. למה? כי בכל מה שקשור לביטחון—והגדרת הביטחון בישראל נוטה להתרחב ולהתרחב—לבג"ץ יש תמיד רגליים קרות. מה קרות? קפואות. ובמיוחד הדברים אמורים בענייני ביטחון שיש מאחוריהם קונסנזוס לאומי (או לפחות לאומני).

 

אל תשלו את עצמכם. ההתנחלויות הן קונסנזוס ישראלי. בניגוד לתדמיתו השמאלנית, בג"ץ לא אוהב לפעול כנגד הקונסנזוס הביטחוני לאומי. כאשר יש קונסנזוס כזה, הממשלה מרשה לעצמה לקרוץ לבג"ץ. חישבו על המקרה של הכפרים איקרית ובירעם שפונו בניגוד לחוק. בג"ץ קבע כבר ב1951 שיש להשיב את הכפריים לבתיהם. המדינה התעלמה. היא התעלמה גם מצווים אחרים של בג"ץ בנושא. אמות הספים לא רעדו. עולם נהג כמנהגו ואפילו השופטים אשר בירושלים לא ממש הזדעזעו. ביטחון.

 

לכאורה המסקנה היא לחזק את בית המשפט. הצעת "חוק יסוד: החקיקה" המאפשרת לכנסת לתת תוקף לחוק שבית המשפט קבע כי איננו תקף נראית כהחלשתו. ההצעה הזאת עוררה כעס וחשש בקרב נאמני שלטון החוק. הם חוששים כי החוק הזה מעניק לבית הנבחרים את הכוח לבטל בעיקר חוקים המגינים על זכויותיהם של מיעוטים.

 

לרוב, צריך להודות, יש אכן נטייה אינסטינקטיבית לרמוס את זכויות המיעוט. יפה מאד לדבר, בלשונו של הפילוסוף הצרפתי וולטר, על כך שאתה מוכן לשפוך את דמך כדי להגן על זכויותיו של מי שאתה מתעב—זכותו להשמיע באוזניך דברים לא נעימים המוקנית לו מכוח הזכות לחופש הביטוי למשל—אבל הסיכויים לכך, יש להודות, אינם גדולים. לרוב יש נטייה לראות בבני מיעוטים מעצבנים לא בני פלוגתא העושים שימוש סביר בזכויותיהם החוקיות, אלא חתרנים המנצלים לרעה את סבלנותנו, כלומר את סבלנות הרוב.

 

הבעיה היא דווקא בהנחה המובלעת בכתב ההגנה על סמכויות בית המשפט—ההנחה שבית המשפט הוא בהכרח מגן המיעוטים. זה לא תמיד נכון. מסוכנת יותר היא ההנחה שהחוקים הקיימים הם בהכרח טובים וכי יש להעניק לבית המשפט את זכות המילה האחרונה בכל הנוגע ליישומם ולפירושם.

 

החוקים לא הגיעו מן השמים. הם הגיעו מן הרשות המחוקקת. בהחלט ייתכן שזו חוקקה חוקים גרועים, או ניסחה אותם ברשלנות ושבית המשפט מעניק להם פרשנות בעיתית. במקרים כאלה שמורה לרשות המחוקקת הזכות לתקן את החוק, ואפילו לתקן את החוקה במקום שבו יש בנמצא חוקה. אפילו בארה"ב על חוקתה המקודשת מתעורר לעתים הצורך להכניס תיקונים בחוקה. להזכירכם, החוקה האמריקנית ובתי המשפט האמריקנים לא מנעו את העבדות, את אפליית השחורים והנשים ואת שלילת הזכויות של נאשמים. אדרבה, הם פעלו כאילו אפליות מסוג זה הן חוקיות ובנות תוקף. החוקים שמכוחם פועל בית המשפט ושאותם הוא מפרש נחקקו על ידי בית הנבחרים. חשוב לזכור שעם כל חשיבותם, הכנסת חוקקה את חוקי היסוד הקיימים ברוב רגיל (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, למשל, נחקק ב1992 ברוב של 32 חברי כנסת בלבד).

 

בואו נניח לצורך העניין, שבית משפט עתידי כלשהו יפסוק שמתוקף היותה של ישראל מדינה יהודית, תינתן הזכות לשמש כשר בממשלה רק ליהודים. אל תגידו שזה בלתי אפשרי. הרכב בית המשפט נקבע פוליטית והשופטים, כפי שההיסטוריה מעידה, אינם חסינים מפני דעות קדומות. עכשיו בואו נניח שהרכב הכנסת השתנה ושהכנסת החדשה אינה מעוניינת עוד לקבל את פרשנות בית המשפט שאותו כידוע אין היא יכולה להחליף. האם לא היינו רוצים שתהיה לה במקרה כזה "הוראת התגברות"?

 

אני יודע שאתם אומרים לעצמכם שהסיכוי לכך אינו גדול ושיש סיכוי גדול יותר שדווקא ההפך יקרה—כלומר שהכנסת תהיה פחות סובלנית מבית המשפט. זה כנראה נכון, אבל חוקי יסוד אינם מחוקקים כדי לפתור צרכי שעה בלבד. זכות "ההתגברות" היא חשובה ומוטב שלא להתנגד לה מסיבות של ניתוח פוליטי של המצב הנוכחי. שיקול כזה הוא חרב פיפיות ו"המצב" יכול להשתנות בכל מיני כיוונים.

 

השאלה אפוא אינה עצם הזכות, אלא עד כמה קשה צריך להיות הליך ה"התגברות". ברור שהליך כזה אינו יכולה לבטא שינויים קלים במצב הרוח הלאומי. הוא צריך להיות אירוע חריג ביותר, הליך שנוקטים בו רק כאשר התחולל בבית הנבחרים שינוי מהותי בערכים, מהותי מספיק על מנת להצדיק פגיעה במעמדה של הרשות השופטת. לא רוב של 65 חברי כנסת אפוא, אלא רוב של שני שלישים—80 חברי כנסת. על זה צריך להילחם.

 

על מה עוד צריך להילחם? על זה שבישראל תהייה כנסת שהעקרונות החברתיים, הפוליטיים והערכיים שלה יגנו על אזרחי המדינה מאי-צדק ולא יוסיפו עוול לעולם. בספר שלא זכה לתשומת הלב שהיה ראוי לה, "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת", מראה המשפטן מנחם מאוטנר איך הסתמכות היתר על בית המשפט היא ביטוי מובהק לאובדן האמונה בפוליטיקה של שכבה מסוימת בציבור.

 

אל תשליכו את יהבכם על בית המשפט. דמוקרטיה היא משטר הנבחרים; היא פוליטיקה. על דמותה של מדינת ישראל צריך להיאבק בכנסת. צריך לוודא שיישבו בה האנשים הראויים.

תגובות
0
הוסף תגובה
הוסף תגובה